בשבוע הבא עולה על המסכים בישראל הסרט "לשחות או לא להיות" (Le Grand Bain במקור), קומדיה צרפתית חביבה ומהנה. כבר היום ניתן לראות אותו בבתי הקולנוע בישראל בהקרנות טרום בכורה. לפני שבועיים הסרט הזה פתח את הפסטיבל הצרפתי, ובמאי הסרט, ז'יל ללוש, בא לבקר בישראל וללוות את ההקרנות שלו (ללוש גם מככב בעצמו בסרט אחר שהוקרן בפסטיבל, ויופץ בישראל בעוד כמה חודשים, סרט שנקרא "בידיים טובות". על הסרט המכובד אבל המוחמץ הזה בהזדמנות אחרת). ללוש הוא שחקן ידוע ומוכר בצרפת, אבל ב"לשחות או לא להיות" ללוש עובר אל מאחורי המצלמה, משאיר את הבמה לשחקנים אחרים, ומנסה את כוחו בבימוי. בשבוע שעבר התיישב ללוש במכון הצרפתי בתל אביב למפגש עם עיתונאים, אירוע שבו גם אני נכחתי.
ז'יל ללוש (באמצע), אלאן אטאל (ימין) והוגו סליניאק (שמאל) בתל אביב בשבוע שעבר
בשיחה עימו (ועם שני המפיקים של הסרט, אלאן אטאל והוגו סליניאק, שביקרו גם הם בישראל) התגלה ללוש כחייכן, נחמד, וענייני. כבר בפתיחת השיחה הוא התנצל אם תשובותיו ישמעו קצת לא לעניין, מכיוון שרק ביום שלפני הוא הגיע לכאן מאוסטרליה, אבל השעה במחיצתו היתה נעימה ומעניינת. איכשהו יצא שאת השאלה הראשונה במפגש שאלתי אני. אמרתי לללוש שראיתי אותו (כשחקן) בכמה סרטים, והזכרתי בעיקר את "הצרפתי", סרט פשע שהוקרן כאן לפני כמה שנים, את "סה לה וי" המשעשע והנהדר של טולדנו/נקש, ואת "בידיים טובות", שהוא דרמה על אימוץ תינוקות. אלו סרטים שונים מאוד מבחינת הז'אנר שלהם, והעליתי את השאלה – מה הדבר שללוש אוהב לעשות? מה מדליק אותו?
ללוש הופתע מהשאלה, אבל פנה מיד לענות שזה בדיוק מה שמושך אותו. הגיוון. הרצון לא לחזור על עצמו. לא לשעמם את עצמו. אולי אפילו להפחיד את עצמו. לצאת כל פעם מאיזור הנוחות של עצמו, לנסות דברים חדשים, להפעיל את היצירתיות האמנותית ע"י התנסות בדברים חדשים כל הזמן. ללוש מעיד על עצמו שהוא סינפיל, והוא אוהב לראות הרבה סרטים בעצמו. האיידול שלו הוא רוברט דה נירו, והוא מתפעל כל הזמן מהדרך שבה דה נירו פועל בז'אנרים שונים, בסוגים שונים של סרטים, בסרטי פשע ובקומדיות, והוא מצוין בכל דבר שהוא עושה.
המשכתי ושאלתי את המפיק, אלאן אטאל, כיצד נולד הפרויקט הזה, "לשחות או לא להיות". אטאל ענה שהוא הפיק גם את סרטו הקודם של ללוש כבמאי. זה היה לפני 14 שנה (ללוש שיחק בעשרות סרטים, אבל "לשחות או לא להיות" הוא סרטו השני בלבד כבמאי). מיד אחרי סיום הצילומים של הסרט הקודם, ללוש רצה להמשיך לסרט שני, אבל איכשהו ה"מיד" הזה הפך ל-14 שנה. לפני כמה שנים המפיק השני של הסרט, הוגו סליניאק, ראה סרט דוקומנטרי על קבוצת גברים שבדים העוסקת בשחיה צורנית, וזה מה שהדליק את ללוש. איכשהו הנושא הזה, של גברים לא צעירים כבר המבקשים למצוא תשוקה חדשה בחיים, הנושא הזה התיישב אצל ללוש על נקודה מאוד ספיציפית שהתאימה למקום שהוא עצמו נמצא בחיים, והפרויקט החדש התחיל לקבל כיוון.
ללוש נשאל על ההצלחה של הסרט והדרך שבה הוא חווה את ההצלחה הזאת. התשובה, כמובן, היא שזאת אחת החוויות הכי טובות של הקריירה שלו, אבל גם שהדרך שבה קהלים שונים חווים את הסרט הזה מאוד מעניינת. בצרפת הסרט הזה מאוד הצליח (קרוב ל-4 מיליון צופים), וגם באיטליה ובספרד, אבל בבלגיה או ברוסיה הסרט נכשל. מדובר, כנראה, בסרט מאוד צרפתי, ומי שמתחבר לרוח הצרפתית מתחבר לסרט עצמו. לא מדובר ב"מחוברים לחיים", שהיה הצלחה אוניברסלית, אלא סרט יותר ספיציפי, ויש כאלו שמתחברים אליו מאוד, כמו שיש כאלו שפחות.
נשאלו כמה שאלות הנוגעות לעריכה של הסרט. מסתבר שהעריכה התמשכה על פני כ-45 שבועות (העריכה בעצם התחילה כבר תוך כדי צילומים), ועדיין מדובר בתהליך ארוך למדי. כשללוש ניגש לעריכת סרט הביכורים שלו, לפני 15 שנה, והוא ראה את הגרסה הראשונית של העריכה, הוא חש תחושות קשות. הרגשה של כשלון. הרגשה של: זה לא מה שרציתי.
כשללוש ראה את הגרסה הראשונית של "לשחות או לא להיות", היא היתה ארוכה ואפילו קצת מייגעת, אבל כבר אז הוא ידע שזה הסרט שהוא ראה בעיני רוחו לפני שיצא לצילומים. בזמן הצילומים ללוש מרוכז לחלוטין במה שהוא רוצה להשיג, והוא מקשיב בעיקר לעצמו. העריכה היא תהליך של הקשבה לתגובות של אנשים אחרים, התנהלות בדיפלומטיה אל מול העורך והמפיקים, מחשבה על טובתו של הסרט אל מול סצינות שאולי מאריכות אותו, אבל הן יפות ונהדרות בפני עצמן, והריקוד העדין הזה בונה את מה שהופך להיות בסופו של דבר הסרט הסופי, ואכן היו לא מעט סצינות שירדו בתהליך העריכה, והן היו סצינות שהוא אוהב, סצינות שנגעו למשברים שהגברים השונים האלו עברו, אבל במרקם הכללי של הסרט אלו היו סצינות שהאיטו אותו, ואפילו חזרו על עצמן בוריאציות שונות, כך שהם ירדו. לגבי הסוף של הסרט (שמבלי לספיילר, נאמר רק שאין ממש בילד-אפ לסוף הזה, דבר שבאופן פרדוקסלי פועל לטעמי דווקא לטובתו) – ללוש עונה בפשטות: "ראית את רוקי ההוא עם סטאלון? אפשר לעשות יותר טוב מרוקי? אז עשיתי דברים אחרת". זה סוף לא אמין? אולי, אבל רציתי שחבורת הגברים הזאת תחווה הצלחה גדולה מאוד, אבל שהיא לא באמת תהיה חשובה. רציתי שהסרט ייגמר בפיצוץ, במשהו לא צפוי, דווקא בגלל שהם כאילו לא עושים סימנים של מצליחנים שכאלו.
נשאלה השאלה: איך מגייסים סוללת כוכבים כל כך גדולה לסרט שכזה? והתשובה הקצרה והמשעשעת היתה: משלמים…התשובה היותר ארוכה היתה שללוש מרגיש שהיה כאן הרבה מזל. קבוצה גדולה של אנשים לא צעירים האמינה מאוד בפרויקט, והסכימה להתאמן במשך ארבעה חודשים בבריכה בשחיה. ההתלהבות הגדולה שלהם, בשילוב עם הכשרון המוכח מהעבר, והאימונים האלו שליכדו אותם לקבוצה במשך חודשים בבריכה, בעבודה פיסית במים, בחוויות בחדרי ההלבשה, ובהפסקות לשתייה של בירה – 4 החודשים האלו הביאו את השחקנים האלו אל סט הצילומים כקבוצה מגובשת ומסורה למטרה, וזה מה שהביא להצלחה הגדולה של הסרט בסופו של דבר.
מכיוון שללוש הוא שחקן מוכר, נשאלה השאלה מדוע לא ליהק את עצמו לאחד התפקידים. מן הסתם זאת שאלה שהוא נשאל כבר בעבר, ובבדיחות הדעת הוא ענה: אתה היית מקבל הוראות מאדם שלבוש בבגד-ים? וביותר רצינות ללוש אומר שזאת פשוט לא אותה עבודה. כשאני מביים, אומר ללוש, אני רוצה להיות מסור לבימוי, לניהול העבודה, ולא לעשות את הכל.
וכך חלפה לה מהר מדי שעה עם איש מעניין ומוכשר. בירידה במדרגות מהקומה הראשונה נפרדתי מאחד המפיקים, ואמרתי לו: אז להתראות בשנה הבאה, כן?! והוא ענה לי: כן, אני מקווה.
איתן ווייץ
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
איתן 