הסודות של ג'ואן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Red Joan)

אני מודה שגישתי לסרט היא סלחנית. יש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל קשה לי להתנגד לו באמת. מדובר בדרמה בריטית, מאוד בריטית, וככזאת, היא אפקטיבית מאוד ועושה עבודה ראויה. סיפור אהבותיה של אשה צעירה לפני קרוב למאה שנה, והנאמנויות השונות שהיא נבחנת בהן במהלך הסערות הרגשיות שעוברות עליה.

בתור סרט שכזה, דרמה בריטית קלאסית, הסרט דווקא עבד עלי. השחקנית הראשית, אחת אלמונית שנקראת סופי קוקסון, מראה היטב את הסערה הרגשית שעוברת עליה, גם אם היא נדרשת, מטעמי תרבות ונימוס בריטי בסיסיים, להדחיק את הרגשות האלו, והמתח הזה בין ההדחקה לבין האהבות שכל-כך שורטות את הנשמה, בתוספת הדילמות שמעמיסים הסיפורים האלו (אחד מאהוביה נשוי, השני דורש ממנה להיות מרגלת) – קוקסון מחזיקה את הצד הרגשי של הסרט הזה על כתפיה בגבורה, ומצליחה לרגש אותי. בנוסף, טרוור נאן הבמאי יודע לצלם את הסביבה הבריטית בתנועה מרחיבת ריאות, בנימוס אבל גם בטעם, עם אור צהוב חם, ועם קצב מהיר למדי, כך שהדרמה מתגברת ככל שהסרט מתקדם, ובסך הכל, הסרט הזה כן מצליח לגעת בי, רגשית.הבעיה היא שיש בלב הסרט הזה גם דיון במהות הזהות הלאומית שלנו. והדיון הזה לא רק שנדחק הצידה, הוא אף הופך מסוכן ככל שהסרט מתקדם. איפשהו באמצע הסרט יש סצינה מרכזית שבה ה להמשיך לקרוא

אפשר לנשום בשקט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Andið eðlilega)

סרט מאיסלנד. נחמד. באמת נחמד. סיפור אנושי שקט ויפה. נופים שאני לא רגיל אליהם. מזג אויר שאני לא רגיל אליו. מקום שנראה על פניו קטן, שהופך מוכר ככל שהסרט מתקדם, ואולי אפילו עושה חשק לבקר בו. אני רק לא יודע אם הסרט הזה מנומס מדי בגלל שיש הבדלים גדולים בטמפרמנט בין המזרח תיכונים שאנחנו לבין האיסלנדים הרחוקים, או שזו פשוט הרגישות של הבמאית שמצד אחד גורמת לה להציג סיפור אנושי יפה, ומצד שני מונעת ממני באמת להתרגש ממנו.כי, לכאורה, יש כאן סיפור מאוד ספיציפי של אשה מאוד ספיציפית. לכאורה. למעשה, הסרט הזה מתנהג כל כך בקצרנות, והוא עושה, לכאורה, את המעשה האינטלגנטי, ונותן לי להבין הרבה דברים לבד, אבל, למעשה, בחסכנות שלו, הסרט הזה מונע ממני את התהליך הדרמטי של הדמות, ובכך מונע ממני להתקרב אליה.

יש נשיקה אחת עם להמשיך לקרוא

איריס 2019: המועמדויות

לפני 3 שבועות התקיים בקנדה טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע. כתבתי עליו כאן. שבוע וחצי לאחר מכן התפרסמו המועמדויות לפרס האקדמיה של חבל קוויבק בקנדה. אני, כמובן, הייתי עסוק בענייני עבודה וחג, ופספסתי את זה, אבל אני משלים עכשיו (כי מוטב מאוחר וגו').

כמו תמיד, חלק מהסרטים שמועמדים לפרס האקדמיה הלאומית בקנדה מועמדים גם לפרס אצל הקוויבקים, אבל חלק אחר מהמועמדים מקבל דגש בחבל הארץ אליו הם מרגישים שייכים יותר, ומעניין אותי לבדוק אילו סרטים קיבלו כבוד מהאקדמיה שם.

אני אתחיל את הסקירה מהסרטים שכבר סקרתי ברשימת המועמדויות של האקדמיה הלאומית בקנדה:

"מושבה" (Une Colonie), הסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס הקנדי, ונראה על פניו כמו סרט התבגרות רגיש ויפה (טריילר), הסרט הזה מועמד ל-9 פרסי איריס של האקדמיה הקוויבקית: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקן משנה, 3 שחקנים/ות מבטיחים/ות, ליהוק, ואיפור.

"בראשית" (Genèse), פסיפס סיפורי התבגרות שהיה מועמד ל-3 פרסים באקדמיה הגדולה יותר (ולא זכה), מועמד אצל הקוובקים ל-5 פרסי איריס: פרס הסרט, שחקן, שחקן משנה, עריכה, ואיפור.

ו"האפילה הגדולה" (La Grande Noirceur), פנטסיה אפוקליפטית שחורה שזכתה ב-5 פרסי אקדמיה בטקס הלאומי, מועמדת ל-8 פרסי איריס: פרס הסרט, בימוי, עיצוב אמנותי, צילום, סאונד, עריכה, מוסיקה, ותלבושות.

אבל לא לשם כך התכנסנו. מעניין אותי לבדוק את הסרטים שהקוויבקים נותנים להם יחס מיוחד, ואולי לחפש אותם בעתיד. וכך, הסרט המוביל את רשימת המועמדים לפרס האיריס הוא

1991 – ריקרדו טרוגי

לריקרדו טרוגי הזה יש קטע. לפני כעשור הוא ביים סרט שנקרא "1981". לפני חמש שנים הוא ביים סרט שנקרא "1987". עכשיו הוא ביים סרט שנקרא "1991". בכולם הוא מ להמשיך לקרוא

אריאל 2019: המועמדויות

אתמול הוכרזו המועמדויות לפרס האריאל של האקדמיה לקולנוע של מקסיקו לשנת 2019. לכאורה, הכל ברור וחסר עניין: מדובר בסרט אחד גדול, ועוד הרבה קטנים. בלי תחרות. הרי הסרט המקסיקני הגדול של השנה האחרונה זכה באוסקר לסרט בשפה זרה, ובעוד 2 אוסקרים לבימוי ולצילום (וכמעט זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר). כמו כן, הסרט הזה זכה לאהבת הביקורת העולמית (וכשהסרט הוקרן בישראל, ראינו שהביקורת אכן צדקה, ושמדובר בסרט מצוין), ובכלל, הסרט הזה היה במרכז השיחה העולמית בנושא: הקרנות סרטים בטלויזיה או בקולנוע.אז "רומא", הסרט המהולל של אלפונסו קוארון, הוא אכן המועמד המוביל לזכיה בפרס האריאל של האקדמיה המקסיקנית, והוא הסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר. "רומא" מועמד ל-15 פרסי אריאל: פרס הסרט, בימוי, שחקנית, שחקנית משנה, שחקן משנה, שחקן/ית מבטיח/ה, צילום, עריכה, אפקטים מיוחדים, אפקטים ויזואלים, תסריט מקורי, עיצוב אמנותי, איפור, תלבושות, וסאונד.

אבל "רומא" לא לבד. יש לו כמה מתחרים רציניים על פרס האריאל. למשל:

להמשיך לקרוא

אול אין: הביקורת

פסח. חג. צורך של בתי הקולנוע למלא את המסכים בסרטים מסחריים. סרטי אקשן אמריקאים. ואם ישראלים – אז קומדיות. משהו קל שימשוך הרבה קהל.

"אול אין". קומדיה ישראלית שלכאורה תפורה לפי דרישות הצרכן. הטריילר מבטיח סרט מופרע. הכל מוכן כדי להבריח אותי מהאולם. אני רוצה לראות סרטים טובים, לא כאלו שמראש נועדו להביא קהל (כי אלו בדרך כלל זורקים את כל האספירציות האמנותיות מהחלון).

רגע, בקרדיטים יש שם אחד מעניין. יהונתן בר אילן. הוא היה בצוות שהפיק וכתב סרט שנקרא "חתולים על סירת פדלים". אני זוכר את הפרויקט הזה מאוד לטובה. אולי יש ב"אול אין" הזה בכל זאת משהו.

אז הלכתי לראות. וביציאה אני חושב ששתי ה להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2019: התחלה

אתר האינטרנט של האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן היום עם פרטי התחרות של השנה.

ראשית, צריך לומר: מוש דנון נכנע. הוא בא לתפקיד יו"ר האקדמיה עם כוונות להזיז דברים, לשנות, לנער את התחרות. היו אמביציות לקרב את התחרות הזאת לקהל הרחב, לתת רק לסרטים שהופצו להתחרות. אז היו. אחרי התנגדות קשה מאוד מצד חלק מחברי האקדמיה, ואחרי שבשנה שעברה נוצר מעין מיקס לא ברור בחוקי התחרות, השנה תקנון התחרות חזר לשגרה: הרבה סרטים שכמעט אף ישראלי לא מכיר יתחרו על הפרס שאמור להיות הכי יוקרתי בקולנוע הישראלי: פרס האופיר של האקדמיה. אה, והזוכה ייצג את ישראל באוסקר. כי אולי, במקרה, בטעות, מישהו ישים לב אלינו. הרי היום גם הוכרזה רשימת הסרטים שיתחרו בקאן. אין שם אפילו ישראלי אחד (נצטרך לחכות לונציה). בינתיים, השנה הפרופיל הבינלאומי של הקולנוע הישראלי מאוד נמוך: רק "עיניים שלי" של ירון שני (החלק השני בטרילוגיית האהבה, שהקהל הישראלי עדיין לא זכה לראות את החלק הראשון שלה, למעט הקרנה אחת בפסטיבל חיפה) הוקרן בפסטיבל ברלין, וגם "היום שאחרי לכתי" היה באותו פסטיבל. שניהם לא פייבוריטים בעיניי לזכיה.

וגם: אבי נשר התבקש להדליק משואה ביום העצמאות. בסוף השנה שעברה, סרטו הנהדר והמאוד מצליח "סיפור אחר" הוקרן מסחרית בישראל, ומאות אלפי ישראלים ראו אותו (רובם גם אהבו אותו). "סיפור אחר" היה בפסטיבל טורונטו, וזכה לכבוד בינלאומי. אבל "סיפור אחר" לא מתחרה על האופיר. ככה זה.

גם "אהבה בשלייקס" הנורא לא בתחרות. ו"מקוללים" של יבגני רומן (תכף נדבר עליו שוב), שהוקרן לרגע בסוף השנה שעברה גם לא הוגש. וגם "אול אין" החביב שעלה היום למסכים נעדר מהתחרות. ואחד הסרטים הכי מסקרנים השנה – "המוסד" של אלון גור אריה, גם הוא לא משתתף.

אז מי כן?

26 סרטים בליין אפ של האופיר השנה. 8 כבר ראיתי:

"אישה עובדת" של מיכל אביעד. כאן כתבתי על הסרט המכובד אבל הלא מספיק טוב הזה. יופץ ביוני.

"בוקר טוב ילד" של שרון בר זיו. מאוד לא אהבתי (אבל אולי קרן מור למועמדות לשחקנית?). כבר הופץ.

"גאולה" של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב. ראיתי את הסרט פעמיים והתרגשתי. מאוד. כבר הופץ.

"הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה. סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים בשנה שעברה. הופץ מיד אחרי הפסטיבל ועשה עסקים לא רעים בכלל. סרט לא רע.

"הגולם" של האחים פז. סרט לא רע בכלל, אבל אין לסרט הזה מה לעשות בתחרות האופיר, ולו בגלל שהוא מדבר אנגלית (הרי הסרט הזוכה נשלח לאוסקר בקטגוריית הסרטים בשפה שאינה אנגלית). חני פירסטנברג מצוינת בסרט הזה (ומגיעה לה לפחות מועמדות), וגם ישי גולן טוב מאוד, אבל הסרט הזה לא יקבל שום דבר מהאקדמיה הישראלית. כבר הופץ.

"הצלילה" של יונה רוזנקיאר. הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל ירושלים, וגם פרץ החוצה והגיע עד לטורונטו. עדיין לא הופץ. סרט מעניין, אבל בוסרי.

"מילים נרדפות" של נדב לפיד. זוכה פרס דב הזהב של אחד הפסטיבלים הכי גדולים בעולם, בברלין. מוקרן בימים אלו בישראל. אני מסויג ממנו, אבל סביר להניח שהפרופיל הבינלאומי הגבוה שלו יעזור לו בתחרות. ומסתבר שטום מרסייה, השחקן הראשי בסרט, הוא אכן ישראלי, כי הוא הוגש מטעם ההפקה לפרס השחקן (לא-ישראלים לא יכולים להיות מועמדים לפרס האופיר לפי התקנון. כי ככה זה בישראל. אם מרסייה אכן עומד בתנאים, הוא אחד המועמדים המובילים לזכות).

"תל אביב על האש" של סמח זועבי. סרט נהדר שעומד להיות מופץ בחודש מאי. קומדיה חכמה ומאוד אפקטיבית על המצב. אחד המועמדים המובילים בעיניי לזכיה, גם מכיוון שגם הסרט הזה כבר עשה סיבוב בינלאומי נכבד, כולל הקרנה בונציה בשנה שעברה.

אלו 8 הסרטים שכבר ראיתי. נשארו לי רק עוד 18. הכי מסקרנים מביניהם הם: להמשיך לקרוא

אהבה בשלייקס: הביקורת

יש דבר אחד טוב בסרט הזה. קוראים לו יהודה בארקן. כן, השחקן הותיק הזה ניגש גם לפרויקט הזניח הזה עם כוונה מלאה, והוא הסיבה היחידה לצפות בסרט הזה, אם בכלל. הדרך האיטית שבה הוא מתנהל במרחב, התבונה הרגשית שלו, ההקשבה שלו, והתגובות המדודות שלו – כל ההתנהגות שלו היא של שחקן המבין לעומק את הדמות שלו, מבין את הסיטואציות שבהן הוא נמצא, ואז מגיב להן בהתאם. סצינה אחת שבה הוא נמצא לבד, מדבר בטלפון, בשיחה שבה נגלה מצבו העגום האמיתי – הסצינה היחידה בסרט שאפילו ריגשה אותי – הכל בגלל האינטלגנציה הרגשית של יהודה בארקן.אבל בחיי שאין באמת סיבה לצפות ב"אהבה בשלייקס". זאת הרי לא יצירת אמנות. מדובר במוצר תעשייתי, כמעט במוצהר. ימי שלישי בישראל בשנים האחרונות הם הימים שבהם האזרחים הותיקים יכולים לרכוש כרטיסים לסרטים בבתי הקולנוע ב-10 ש"ח בלבד. למסגרת הזאת קוראים "שלישי בשלייקס". לסרט הזה קוראים "אהבה בשלייקס", והוא דן, כמה מפתיע, באהבות של האזרחים הותיקים. ויש אפילו ב להמשיך לקרוא

דוכן הראמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ramen Teh)

זה לא ממש סרט. יותר כמו הגרסה הקצת יותר סנטימנטלית של גידי גוב ואהרוני מסתובבים בעולם ואוכלים כל מיני דברים.

שזה קצת נחמד, כי בכל זאת, גידי גוב, אבל גם ממש לא מתאים, כי גידי גוב ואהרוני זה בטלויזיה, ו"דוכן הראמן" זה בקולנוע, וזה לא עובד.צריך לומר מראש: צילומי האוכל כאן מרהיבים. וצילומי הנוף כאן יפהפיים. ממש עושים חשק לבקר בסינגפור. אבל ההרגשה שלי היתה יותר כמו של תייר שנמצא באוטובוס עם מדריך שאומר משהו כמו: "אם תסתכלו לימינכם, תראו את המקדש של אלת הפריון. מספרים עליה ש…" (במקרים כאלו אני בד"כ חושב: אוי, תסתום כבר. תן להנות מהנוף. הרי גם ככה אני לא באמת קולט את כל פרטי ההסטוריה הזאת). הסרט הזה הוא בעצם סיור תיירותי חביב אבל חסר כל אלמנט רגשי.

כי אין כאן באמת אנשים. הדמויות מתוארות ברמה כל כך שטחית, ואין להן בכלל מטרה. הסיפור על ה להמשיך לקרוא

מיסטר לינק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Missing Link)

פסח הגיע, ואיתו הצפה של קולנוע מסחרי שנועד להכניס ידו עמוק אל כיסי ההורים שרק רוצים לתת קצת נחת לילדים הצעירים שלהם. והנה מגיע גם "מיסטר לינק". סרט מצויר לחג, שהטריילר שלו לא נראה מאוד מלהיב. חשבתי כבר לדלג עליו, אבל שני דברים משכו את תשומת ליבי: התגובות החיוביות שהוא מקבל מעבר לים, והעובדה שמדובר בסרט של אולפני לייקה, סוג של תחרות צעירה וחצופה לאולפני פיקסאר. הרי פיקסאר, שכבר נבלעו בתוך דיסני הגדולים, התחילה קצת לזייף: לצד כל "קוקו" מרשים, מגיע "מכוניות 2" מחורר אזניים. לצד כל "הקול בראש", מגיע "הדינוזאור הטוב" הלא כל כך טוב. ולייקה לוקחים את הזמן שלהם, יוצרים יצירות אמנות מלאות חשיבה. "פאראנורמן" היה נהדר. "קובו אגדה של סמוראי" היה מצוין.

אז נתתי ל"מיסטר לינק" הזה צ'אנס בכל זאת. והתוצאה: זהו אכן סרט מאוד מהנה, אבל גם פחות טוב מהסרטים הקודמים של לייקה.

אני חושב שהסרטים של לייקה אוהבים להתעסק בעצם המכניקה של הסיפור. בדרך שבה רעיון קורם עור והופך לסיפור שהופך לסרט. "פאראנורמן" היה טייק-אוף על סרט אימה. "קובו אגדה של סמוראי" היה סרט הרפתקאות על ילד, מספר סיפורים, שמעורב בז'אנר המזרח אסיאתי המפורסם הזה. והנה מגיע "מיסטר לינק", והוא מהווה סוג של חיבור בין דרמת תלבושות אנגלית לבין מערבון אמריקאי. מעין סוג של וריאציה על "מסביב לעולם ב-80 יום", עם קריצה ומודעות עצמית.לחובתו של הסרט אני מרגיש שצריך לומר שהדמויות הפעם משורטטות בשטחיות מתסכלת. הרעים מאוד רעים, והדמות הראשית די מתנשאת ואגואיסטית. "מיסטר לינק" הוא הקלולס החביב שימיס את ליבו של הפרוטגוניסט האנטיפת ויהפוך אותו לאדם טוב יותר. סרט מסע לפי מרשם, עם מעט מדי בדיחות, ועם דמויות לא ממש מושכות.

אבל לסרט הזה יש מודעות עצמית, ידע באמנות הסיפור, והוא משתמש ב להמשיך לקרוא

כולם יודעים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Todos lo Saben)

אני אתחיל מהסוף: יש לי לא מעט טענות לסרט הזה, אבל בשורה התחתונה מדובר דווקא בסרט ראוי, מעניין, מרגש לעיתים. בכל זאת, יש כאן כשרון מוכח של במאי, תסריטאי, ושחקנים. במאי זוכה אוסקר (פעמיים!), ושחקנים זוכי אוסקר מספרד, ובכלל, צמרת שחקני ספרד והעולם התקבצה לכאן כדי לעבוד עם במאי ותסריטאי נערץ – כל הסטארים כאן נותנים עבודה ומוכיחים, שוב, את כשרונם. פנלופה קרוז מרגשת, חוויאר בארדם מרשים כתמיד, גם ריקארדו דארין מגיע להתארח מארגנטינה, וגם הוא טוב כרגיל. ברברה לני, שחקנית ספרדיה עולה, נהדרת, ואסגר פארהאדי הבמאי-תסריטאי בכל זאת יודע לנהל את כל זה לכדי תמונה עצובה של התא המשפחתי כקן צרעות (וזאת הסיבה שהסוף הלכאורה פתוח לא ממש הפריע לי, כי הנה הגלגל ממשיך להסתובב, והמשפחה תמשיך לענות את עצמה ואת חבריה גם אחרי שהסרט ייגמר).אבל כל הכשרון המרשים שהתקבץ לכאן לא מצליח להציל את הסרט הזה מההרגשה שלי שיש כאן, בבסיס היצירה, משהו קצת אופורטוניסטי. במאי זוכה אוסקר שמקבל הזדמנות לעבוד עם שחקנים מפורסמים ונערצים (שכנראה מעריצים את הבמאי ושמחים לעבוד איתו) – הכל בסדר. עכשיו רק צריך לבנות סיפור סביב כל הסיטואציה הזאת של הערכה הדדית. וזאת הבעיה שלי עם הסרט: במקום סיפור שאליו התקבצו יוצרים, יש כאן יוצרים שהסיפור איכשהו נבנה סביבם, וזה נתן לי הרגשה מאולצת.

כי אסגר פארהאדי הוא איראני. והפער הגדול בין הטמפרמנט האיראני לבין הטמפרמנט הספרדי הטבעי הורס לי את החוויה. הרי ההתחלה דווקא מבשרת טובות – הרבה ש להמשיך לקרוא