לשחות או לא להיות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Le Grand Bain)

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. הוא מציג את עצמו כקומדיה עם הערה על תפיסות חברתיות בנוגע לגבריות, והוא מפוצץ בשמות גדולים של שחקנים שכבר הוכיחו את עצמם אינספור פעמים בעבר. ואם לומר את האמת, כשהגעתי לסוף הסרט, גיליתי שאני באמת בעדו, והוא נחמד, משעשע, ואפילו קצת מרגש. אבל הדרך של הסרט הזה להגיע אל הלב שלי היתה קצת משובשת.

יש כאן סיפור על גבריות במשבר. שורה של גברים בגיל האמצעי נמצאים, כל אחד לחוד בחייו הפרטיים, בדכאון. לכל אחד יש בעיה. בעבודה, בנישואין, ביחסים עם המין השני באופן כללי, ביחסים עם הילדים – קבוצה לא קטנה של גברים עם פנים נפולות. וגם הנשים כאן לא שמחות. במיוחד מאמנת הקבוצה – אלכוהוליסטית שמתאוששת בעזרת סיפור אהבה שהוא אולי לא כל כך מה שחשבתם (או מה שהיא חשבה), ומאמנת נוספת, שיושבת על כסא גלגלים, ומפצה על מצבה בהתעללות כמעט אלימה בכל הסביבה שלה.

אז מעבר להתפרסות על פני גלריית דמויות רחבה מאוד, והצורך להביא את סיפוריהן של כל אחת ואחת לכאן, האתגר הגדול של הסרט הזה הוא הנדידה שלו בין מצבי רוח. בין דכדוך קיומי לבין מציאת שמחת החיים. וזו נקודת התורפה העיקרית של הסרט. העריכה של הסרט נוטה יותר מדי לצד הדכאוני, ופרצי השמחה קצרים מדי, ולא כל כך אפקטיבים. מה גם שבשלב מסוים של הסרט, הקבוצה נכנסת למשטר אימונים לקראת תחרות, אבל העריכה נמנעת מלשים שעון חול שיכניס מתח לסיטואציות.

ובכל זאת, גלריית השחקנים הרחבה מצדיקה את המוניטין, ומחייה את הסרט בכל זאת. בנואה פולוורדה הוא שחקן מנוסה גם בקומדיה ("הקומדיה האלוהית"), וגם בדרמה ("קוקו לפני שאנל"), והטיימינג שלו מושלם, והוא בפורמה גם כאן. וירז'יני אפירה מביאה את הצד הרגשי והלא זוהר שלה, ואחראית לסצינה הכי מרגשת כאן. ליילה בקטי מדויקת גם היא בטיימינג הקומי שלה, ומכניסה הרבה אנרגיה לסרט שלרגעים מאיים לקרוס אל הדכדוך. ז'אן הוג אנגלאד יודע ללכת על הקו הדק בין קומיות לבין אנושיות בתפקיד רוקר מזדקן. ואלו הם רק חלק קטן מגלריית השחקנים כאן, כל אחד ואחת מביא את הנשמה שלו לכאן.

ומעל כולם מנצח כאן על הסרט ז'יל ללוש, שחקן ותיק ומוכר, כאן בתצוגת בימוי לא אחידה. יש רגעים שבהם הוא סוחף, ויש רגעים שבהם השימוש שלו במוסיקה (בעיקר מוסיקת אייטיז) חורק. ועם זאת, כבר מראשית הסרט מגדיר ללוש את יצירתו כקומדיה פנטסטית, וכך, כשמגיעים לחלק האחרון של הסרט, לסצינת השיא, היא עובדת נפלא, גם בגלל חגיגת הצבעים והמוסיקה (Easy Lover של פיל קולינס יקבל מעתה חיים חדשים לגמרי), וגם בגלל שאין לסצינה הזאת שום בילד-אפ דרמטי, והיא עובדת רק אם אני מקבל את הנחת היסוד שמדובר בסוג של פנטסיה, כפי שהתחלת הסרט הגדירה אותו. בעולם הקולנועי של הסרט, הסצינה הזאת מתקיימת, אבל בכל עולם אחר היא דמיונית, ועדיין זאת סצינה מרוממת נפש, כיפית, מלהיבה, שמביאה מזור לכל הדכדוך שהוצג לפני כן (חלק באפקטיביות, וחלק נדמה שהועמס מדי על הנשמה והעיק).

אז כן, הסרט הזה מציג גלרייה של דמויות בגיל האמצעי שנכנסו למשבר, ומוצאות טעם חדש לחיים בעזרת דרך חדשה ליצירתיות, ובחלק מהזמן זה עובד. רק חבל שהסרט הזה לא אחיד, ולרגעים קצת מעיק. ולמרות זאת, אני בעד הסרט החביב אך לא מספיק שלם הזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “לשחות או לא להיות: הביקורת

  1. אני ואחרים עזבנו באמצע. בקושי מעורר רבע גיחוך..במקרה הטוב נגיד שזו מנטליות אחרת, לא ישראלית..

  2. סרט ענק! ממש מחאנו כפיים בסופו. צרפתיות לעילא ועילא. לא הרגשנו כלל דכאון (אולי כי אנחנו גם בדכאון חחח) אלא חיים אמיתיים שאיתם אפשר להזדהות. ממש ראינו את עצמנו בסרט הזה – אפורים משהו, לא זוהרים ובכל זאת נאבקים על רגע אחד של זוהר. והסוף שהוא כל כך הוליוודי היה הפעם בול מתאים .מקסים. לא פחות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s