כולם יודעים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Todos lo Saben)

אני אתחיל מהסוף: יש לי לא מעט טענות לסרט הזה, אבל בשורה התחתונה מדובר דווקא בסרט ראוי, מעניין, מרגש לעיתים. בכל זאת, יש כאן כשרון מוכח של במאי, תסריטאי, ושחקנים. במאי זוכה אוסקר (פעמיים!), ושחקנים זוכי אוסקר מספרד, ובכלל, צמרת שחקני ספרד והעולם התקבצה לכאן כדי לעבוד עם במאי ותסריטאי נערץ – כל הסטארים כאן נותנים עבודה ומוכיחים, שוב, את כשרונם. פנלופה קרוז מרגשת, חוויאר בארדם מרשים כתמיד, גם ריקארדו דארין מגיע להתארח מארגנטינה, וגם הוא טוב כרגיל. ברברה לני, שחקנית ספרדיה עולה, נהדרת, ואסגר פארהאדי הבמאי-תסריטאי בכל זאת יודע לנהל את כל זה לכדי תמונה עצובה של התא המשפחתי כקן צרעות (וזאת הסיבה שהסוף הלכאורה פתוח לא ממש הפריע לי, כי הנה הגלגל ממשיך להסתובב, והמשפחה תמשיך לענות את עצמה ואת חבריה גם אחרי שהסרט ייגמר).אבל כל הכשרון המרשים שהתקבץ לכאן לא מצליח להציל את הסרט הזה מההרגשה שלי שיש כאן, בבסיס היצירה, משהו קצת אופורטוניסטי. במאי זוכה אוסקר שמקבל הזדמנות לעבוד עם שחקנים מפורסמים ונערצים (שכנראה מעריצים את הבמאי ושמחים לעבוד איתו) – הכל בסדר. עכשיו רק צריך לבנות סיפור סביב כל הסיטואציה הזאת של הערכה הדדית. וזאת הבעיה שלי עם הסרט: במקום סיפור שאליו התקבצו יוצרים, יש כאן יוצרים שהסיפור איכשהו נבנה סביבם, וזה נתן לי הרגשה מאולצת.

כי אסגר פארהאדי הוא איראני. והפער הגדול בין הטמפרמנט האיראני לבין הטמפרמנט הספרדי הטבעי הורס לי את החוויה. הרי ההתחלה דווקא מבשרת טובות – הרבה שמחה, ואנרגיה, וחיוכים, וחגיגות, ומוסיקה – גם אם הסצינות קצרות, עדיין הכימיה בין כל השחקנים, הדמויות כאן – ההתלהבות מידבקת, וכך ישבתי במשך כל האקספוזיציה הלא קצרה הזאת עם חיוך מאוזן לאוזן. כיף של סרט יש בהתחלה.

ואז, שלט עצור. בלימה בחריקת בלמים.

נדמה לי שמרגע שקורה האירוע שמפעיל את עלילת הסרט, מהרגע הזה הסרט עומד במקום. אין מוסיקה יותר למשך כל הסרט. יש כמה התפתחויות בסיפור (כמו שלמדתי כבר לצפות מפארהאדי), אבל הן מועטות מדי, וברווחים גדולים מדי. מצד אחד, יש כאן תגובה מובנת. תגובה של הלם וכמעט אבל על גורלה האפשרי של נערה צעירה. ומצד שני, האבל השקט הזה לא באמת מתפתח לכדי תגובות אמוציונליות שהייתי מצפה ממשפחה במשבר אמיתי. הרי מתחיל כאן כמעט מחזה בסגנון אגתה כריסטי, סיפור שבו לכל אחד יש מניע, סיבה לרצות באסון הזה, ולכל אחד יש את האפשרויות והיכולת לבצע את הפשע הזה, והחשד נופל על כולם. ועם זאת, הסרט מתפתח בקצב כמעט פלגמטי, שאמנם מושפע מההלם, אבל מסרב להתנער מההלם הזה לכדי תגובות אמוציונליות שירגשו אותי.

וכך ההערה על הנחשים הארסיים המסתתרים בתוך הדבר הזה שנקרא משפחה – ההערה הזאת מאבדת תוקף. אני מניח שדיויד פינצ'ר, למשל, היה מתענג על התמונה המפלצתית של התא המשפחתי, מעצים אותה. פארהאדי מבקש לבכות את התא המשפחתי, אבל הסרט שלו חסר דופק אמיתי, והוא כן מעניין, ומשופע בכשרון, אבל הוא מסרב לסחוף אותי לתוך מערבולת, כי הוא אנמי מדי. אז זה לא סרט רע, והסטאר-פאואר כן עושה את שלו, אבל זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב. כמו שהוא, "כולם יודעים" הוא סרט לא רע, אבל נשכח די מהר מלב, כי הוא לא באמת משאיר שם סימן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s