אפשר לנשום בשקט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Andið eðlilega)

סרט מאיסלנד. נחמד. באמת נחמד. סיפור אנושי שקט ויפה. נופים שאני לא רגיל אליהם. מזג אויר שאני לא רגיל אליו. מקום שנראה על פניו קטן, שהופך מוכר ככל שהסרט מתקדם, ואולי אפילו עושה חשק לבקר בו. אני רק לא יודע אם הסרט הזה מנומס מדי בגלל שיש הבדלים גדולים בטמפרמנט בין המזרח תיכונים שאנחנו לבין האיסלנדים הרחוקים, או שזו פשוט הרגישות של הבמאית שמצד אחד גורמת לה להציג סיפור אנושי יפה, ומצד שני מונעת ממני באמת להתרגש ממנו.כי, לכאורה, יש כאן סיפור מאוד ספיציפי של אשה מאוד ספיציפית. לכאורה. למעשה, הסרט הזה מתנהג כל כך בקצרנות, והוא עושה, לכאורה, את המעשה האינטלגנטי, ונותן לי להבין הרבה דברים לבד, אבל, למעשה, בחסכנות שלו, הסרט הזה מונע ממני את התהליך הדרמטי של הדמות, ובכך מונע ממני להתקרב אליה.

יש נשיקה אחת עם אשה – אז אני צריך להבין שהיא לסבית. אח"כ, בשבריר של שוט, במבט מרחוק, אני צריך להבין מה עלה בגורל אותו קשר. יש טלפון מבעל הבית. היא לא עונה. כמה סצינות אחרי זה היא נזרקת מהבית בגלל שלא שילמה את שכר הדירה (אני מניח. לא מדברים על זה). יש שקית עם מנת סם. יש שתיים-שלוש סצינות שבהן היא אולי מתפתה לקחת את המנה הזאת. שתיים-שלוש סצינות שהן בעת ובעונה אחת יפהפהיות, אבל גם חסרות את הרקע לכל מה שהיה לפני כן, להתמכרות, ולתהליך הגמילה. ולכן, כשמגיעים לסצינה אחת עם מי שהוא (כנראה) האב של הילד שלה, שהוא (היה) גם (כנראה) הדילר שלה – אין לסצינה הזאת שום אפקט.

הכל נמצא כאן כדי שאני אבין לבד, וזה יפה ואינטלגנטי, אבל אין כאן בכלל תהליכים דרמטיים שייקחו אותי אל תוך הלב של הדמות הזאת. ובכלל, גם כשקורה כבר משהו דרמטי (הילד הולך לאיבוד, למשל), נדמה שזה לא מנומס להעלות את הדרמה, והסיטואציה נפתרת מהר מדי, בלי צעקות (ובלי מוסיקה כמעט בכלל לכל אורך הסרט הזה). אז אני לא יודע אם זאת הרוח האיסלנדית שנמנעת מהחצנת רגש, או שזה פשוט האופי של הבמאית הזאת, שיוצר סרט שהוא בעת ובעונה אחת יפה, אבל עקר רגשית.

טעות נוספת שהסרט הזה עושה לטעמי היא המעבר שלו לספר על שתי נשים. הסרט מתחיל עם סיפורה של אחת, וכשהאשה השניה נקרית בדרכה, הסרט עובר לספר במקביל על שתיהן. במקום לשמור על נקודת המבט של האשה האיסלנדית, לתת לנו לראות ולהבין את הצד שלה, את הסיפור של האשה הזרה דרך העיניים של האיסלנדית, הסרט עובר לנקודת המבט של המספרת הכל-יודעת, ובכך מרחיקה אותי מהדמויות, הופכת את נקודת המבט לנייטרלית.

ולמרות כל זה, מדובר כאן על סיפור אנושי יפה, שמתפתח בקצב איטי, ובעיקר על שחקנית אחת מרשימה מאוד (קוראים לה כריסטין פורה האראלדסדוטיר), שנמצאת כל הזמן בשליטה, אבל באותה נשימה היא יודעת להראות לי את הרגשות הסוערים שמתחת לפני השטח. וכן, גם הילד חמוד.

אז יש כאן סיפור אנושי יפה ושקט, שקט הרבה יותר מדי, וסרט אנושי ושקט הרבה יותר מדי, עם הרגשת מקום מרשימה, ומשחק מצוין של השחקנית הראשית – והכל ביחד מאפשר הצצה מעניינת למקום שאני לא מכיר בדרך כלל, אבל בלי באמת לרגש ולסחוף אותי. סרט חביב, אבל גם די זניח בסופו של דבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אפשר לנשום בשקט: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s