הסודות של ג'ואן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Red Joan)

אני מודה שגישתי לסרט היא סלחנית. יש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל קשה לי להתנגד לו באמת. מדובר בדרמה בריטית, מאוד בריטית, וככזאת, היא אפקטיבית מאוד ועושה עבודה ראויה. סיפור אהבותיה של אשה צעירה לפני קרוב למאה שנה, והנאמנויות השונות שהיא נבחנת בהן במהלך הסערות הרגשיות שעוברות עליה.

בתור סרט שכזה, דרמה בריטית קלאסית, הסרט דווקא עבד עלי. השחקנית הראשית, אחת אלמונית שנקראת סופי קוקסון, מראה היטב את הסערה הרגשית שעוברת עליה, גם אם היא נדרשת, מטעמי תרבות ונימוס בריטי בסיסיים, להדחיק את הרגשות האלו, והמתח הזה בין ההדחקה לבין האהבות שכל-כך שורטות את הנשמה, בתוספת הדילמות שמעמיסים הסיפורים האלו (אחד מאהוביה נשוי, השני דורש ממנה להיות מרגלת) – קוקסון מחזיקה את הצד הרגשי של הסרט הזה על כתפיה בגבורה, ומצליחה לרגש אותי. בנוסף, טרוור נאן הבמאי יודע לצלם את הסביבה הבריטית בתנועה מרחיבת ריאות, בנימוס אבל גם בטעם, עם אור צהוב חם, ועם קצב מהיר למדי, כך שהדרמה מתגברת ככל שהסרט מתקדם, ובסך הכל, הסרט הזה כן מצליח לגעת בי, רגשית.הבעיה היא שיש בלב הסרט הזה גם דיון במהות הזהות הלאומית שלנו. והדיון הזה לא רק שנדחק הצידה, הוא אף הופך מסוכן ככל שהסרט מתקדם. איפשהו באמצע הסרט יש סצינה מרכזית שבה האשה, גיבורת הסיפור, עומדת על שלה ומתכוונת לומר את דעתה הנחרצת בחדר מלא גברים. והפרופסור שבמרכז מיד מקצר את הדיון – "אז מי רוצה לשתות משהו?". כזה הוא הסרט. כל הדיון הרציני על נאמנויות לאומיות נדחק הצידה, לא מתקיים בעצם. הכל עובר דרך עולמה הרגשי של הגיבורה. העובדה הזאת גורמת לרדוקציה לסיפור האמיתי שיש כאן, כי לא כל עולמה של אשה הוא הגבר שבחייה.

אבל האמת היא שיש כאן חתרנות לשמה. רצון להבין ואולי אפילו להצדיק בגידה במדינה. אין לי בעיה עם נסיון להבין את הצד השני, אבל ההצדקה שיש כאן מסוכנת לדעתי. אנחנו הרי חיים בעולם שאיבד כל אמון בנבחריו. השרים, חברי הפרלמנט, נתפסים רובם, אם לא כולם, כאופורטוניסטים הדואגים בעיקר לעצמם. אז כשהם משפיעים על חייהם של המונים, של מיליונים, ובצורה הרסנית, אנחנו מרגישים מחויבים לפעול, למחות. עד כאן אין לי בעיה. השאלה היא מה הוא הגבול. כמה רחוק אנחנו יכולים, צריכים, ללכת במחאה הזאת. הסרט הזה מבקש מאיתנו להבין את צעדיה של האשה הזאת בגלל שהמוני אדם נהרגו במלחמה שאולי היתה הכרחית, אבל הצעדים שננקטו באותה מלחמה גרמו הרס נוסף וגלי הדף הרבה אחרי שהמלחמה נגמרה (פצצת אטום). אז האשה הזאת החליטה לפעול כנגד המדינה שלה. מדובר אולי באידאליזם ראוי להערכה, אבל הסרט הזה מקל ראש בחטא ההיבריס המתלווה לכך. למה רק היא יודעת יותר טוב מכולם? למה לה מותר? הרי פעולה של אשה אחת יכולה אולי לעזור, אבל באותה מידה להרוס כל כך הרבה. האם בגידה במדינה שלך היא באמת צעד ראוי כשמנהיגיה עיוורים מלראות את הנזק שהם גורמים (לפי ראותך)?

השאלה מעניינת. היא רק לא נידונה ברצינות הראויה בסרט הזה. הכל עובר דרך עולמה הרגשי של הגיבורה, מבלי לתת לה מסד רעיוני. אין כאן ויכוחים על הנושא, אין סצינות שדנות בעניין, מכיוון שהכל מוכפף לדילמה הרומנטית של הגיבורה, וחטא ההיבריס האפשרי בכלל לא עולה על הפרק, כך שהדיון בעצם לא מתקיים בסרט הזה.

ג'ודי דנץ', בזמן המסך המועט שיש לה בסרט, טובה כצפוי, ובעיקר טוב בן מיילס בתפקיד הבן שלה (גם הוא עצור ויודע להראות את סערת הרגשות שלו מצוין), אבל רובו של הסרט הוא אמנם דרמה בריטית עשויה היטב, מרגשת, מצולמת מאוד יפה, וערוכה בקצב מניח את הדעת, אבל הסרט הזה זונח את הדיון הרציני שבבסיסו, ואף מניח לו לגלוש למקומות מסוכנים, כך שבסופו של עניין, התרגשתי מ"הסודות של ג'ואן", אבל גם מצאתי אותו בעייתי למדי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הסודות של ג'ואן: הביקורת

  1. מי שנחשב כבוגד בזמן אמת עשוי להחשב כגיבור ואמיץ בדיעבד בפרספקטיבה היסטורית. הצעירים האמריקאים שיצו במחאה נגד המלחמה בויאטנם ביניהם קלינטון,ג'ין פונדה ואחרים נחשבו לבוגדים והפכו לנערצים על מעשיהם עם סיום ההתערבות בויאטנם.שוברים שתיקה יהיו גיבורים בבוא היום עם סיום הכיבוש וכיום הם נחשבים כבודים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s