מה הסיכוי?: הביקורת

(שם הסרט במקור: Long Shot)

את הסרט הזה הלכתי לראות למרות שהוא לא מסוג הסרטים שאני רואה בדרך כלל. אני משתדל להימנע מהקומדיות האיכסיות שמראות את הגברים האמריקאים בשיא האינפנטיליות שלהם, כי הן משתדלות להגעיל אותי בכח מבלי באמת לומר משהו עמוק. ואני לא מחבב את ההתפלשות הזאת בבוץ (או בנוזלי גוף אחרים).

אבל, מסתבר, ש"מה הסיכוי" הוא חיה קצת שונה. אמנם יש כאן את סת' רוגן, שהוא אחד מאבותיה המייסדים של הקומדיה האמריקאית הזאת שאני לא כל כך אוהב, והרוגן הזה עושה גם כאן את השטיק שלו, ולכן גם לוקח לסרט להיכנס להילוך נכון, אבל, בסופו של דבר, מדובר בקומדיה רומנטית מתוקה, מהסוג שכמעט ונשכח שיודעים לעשות בהוליווד.ראשית, צריך לומר שמינון ההגעלות בסרט הזה הוא מינימלי. יש כאן אפילו סיפור על שלשול קטלני, אבל לא מראים אותו (אם זה היה בסרט אחר של רוגן, אני מניח שהיינו רואים גם את זה). אבל אני חושב שכל העניין הזה שדוחה אותי בד"כ מוכנס כאן לקונטקסט, ויש לו צידוק מעבר לקטע הזה של ההגעלה עצמה. כי אנחנו, הרי, אנשים. בני אדם. בני אנוש לא מושלמים. אנחנו, מדי פעם, עושים דברים לא מנומסים. יש לנו גזים, באופו טבעי, אז אנחנו מפליצים. סקס, למשל, יש בו גם כל מיני צדדים לא, איך נאמר, לא אטרקטיבים. אחד מרגעי השיא של הסרט נוגע בסצינת אוננות, למשל. זה גם דבר שאנחנו עושים.

אז השאלה היא: האם כשמישהו תופס אתכם ברגע מביך, האם תנסו לעשות את המעשה המנומס ולהתנצל, לנסות להחביא, להצניע, או שתודו בכך שאתם אנושיים, ולא תתנצלו על זה? ו"מה הסיכוי", באופן חכם למדי, מכניס את השאלה הזאת לקונטקסט יותר רחב. כי הקטליזטור שלי ללכת לראות את הסרט הזה היתה התקווה שהוא יהיה קצת יותר אלגנטי מהרגיל. הרי יש כאן סיפור על פוליטיקאית. אשה שרצה לנשיאות. וכל הבית הלבן, והקונגרס, וכל הדיבורים הרציניים על "המצב" – זה לא מתכתב, בד"כ, עם קומדיות גסות. אז בדקתי את הסרט הזה. ומסתבר שיש כאן מחשבה מאחורי הבדיחות. כי הרי אנחנו כבר לא מאמינים לפוליטיקאים. לנשיאים. לראשי ממשלה. הם שם בשביל עצמם, לא בשבילנו. ואנחנו רוצים, מתאווים, למשהו יותר אמיתי. אז ברגע האמת, כשמשהו מביך עומד להיות מופץ, האם הפוליטיקאי יכחיש, יעשה ספין, יעשה תרגילים תקשורתיים שונים ומשונים רק כדי להוריד את אותו עניין מסדר היום, או שהוא יחבק גם את העניין המביך?

הרי, בסופו של דבר, גם זה הופך אותנו לאנושיים, לאמיתיים יותר – ובהתאמה, עם חיבוק האלמנטים המביכים, הפוליטיקאי יהיה אמיתי יותר עם הבוחרים, עם העם.

סת' רוגן קובע כאן את הקצב. ולקח זמן עד שהסרט הזה נכנס לאלמנט שלו. כי בתוך כל האלגנטיות שמסביב, רוגן, בתחילת הסרט, מתעקש להתלבש בצבעוניות שמתנגשת עם כל הסביבה המעונבת. הוא הרי לא משחק איש זרוק וסטלן. הוא משחק עיתונאי חוקר. עבודה רצינית. ועדיין הוא מתעקש להיות אותו גבר שמצחיק בכח. רק כשרוגן מתחיל להתנהג כמו בן אדם, דמות שאני יכול להאמין לה, רק אז מתחיל הסרט לקבל צורה.

והצורה היא של קומדיה רומנטית נהדרת. כי שרליז ת'רון, בתפקיד הנשי הראשי, עושה עבודה מצוינת בתפקיד אשה שאפתנית, כשרונית, שיודעת על מה היא מדברת, ורוצה להתקדם הכי גבוה שאפשר – להיות נשיאה. והיא יפה, כצפוי, אבל גם מדברת ומתנהגת כמו אדם שאני יכול להאמין לו. ובאיזשהו מקום גם הכתיבה מתחילה להיכנס לקצב נכון. כי אם בהתחלה זה עוד מג'עג'ע (כל הקטע עם הנשיא שהיה פעם בטלויזיה די מביך. זה אמנם קרוע מהמציאות, אבל זה מבוצע ברישול מוגזם שמזיע מנסיונות להצחיק, והתוצאה בעיקר מרתיעה), כשמערכת היחסים בין הגבר הראשי לאשה הראשית מתחילה, הסרט פתאום נכנס לנוסחה ומתנהג בהתאם. פתאום יש כאן רפליקות שקומיקאי חכם הגה, והן זהב טהור (מה אומר אמריקאי שנוחת על אדמת ויטנאם?), ורוגן ות'רון מזיזים את הסרט בקצב מהיר, ומפתחים רומן שנעים לעקוב אחריו, גם אם יש כאן נוסחתיות קבועה וצפויה.

אז לא, הקומדיה הרומנטית עדיין לא חזרה לתור הזהב, אבל הדים ממנה נשמעים כאן. "מה הסיכוי?" רחוק מלהיות הסרט הטוב של השנה, אבל הוא כן סרט חביב ונעים להעביר איתו את הזמן, וזה גם משהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s