החסד של לוצ'יה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Troppa Grazia)

צריך לומר כבר מהתחלה: זה לא ממש סרט. זה יותר דומה לצ'יזבט. סיפור עם. משהו קטן וקצר, ולא סרט מלא, לא סוחט רגשית, ולא מפיל מצחוק.

אבל בתור צ'יזבט, "החסד של לוצ'יה" הוא ממש חביב, קצת משעשע, ואפילו קצת נוגע ללב. אבל ממש קצת.

התקציר של "החסד של לוצ'יה" אומר: לוצ'יה, אם חד הורית, פוגשת אשה צעירה שמסתבר שהיא מריה הקדושה. אותה צעירה פוקדת עליה להגיד לאנשי העיירה שלה לבנות כנסייה במקום שבו מתוכנן לקום פרויקט נדל"ן אימתני.כלומר, מדובר על פנטסיה. משהו לא רגיל שקורה לאדם רגיל. וזה החסרון העיקרי של הסרט הזה: כבר מהרגע הראשון, "החסד של לוצ'יה" מגדיר את עצמו כפנטסיה. אין כאן בניית סביבה מציאותית שבה פתאום קורה הדבר המשונה הזה, אלא הסביבה עצמה מלאכותית כבר מהרגע הראשון. האפקטים בהתחלה לא מלהיבים. סצינת הויכוח בהתחלה מתרחשת על רקע מה שנראה לי כמו תפאורה בתיאטרון. ובעיקר התאורה בסרט, העיצוב האמנותי והצילום – הצבעוניות כאן מוגזמת, בוטה, כמו פרודיה על סרט של אלמודובר.

אז כבר בהתחלה אני נמצא בעולם מלאכותי. ואל תוך העולם הזה פורצת הפנטסיה, ואין לה שום אפקט. מה גם שהסרט הזה, בסופו של דבר, הוא סרט דתי. סיפור שמנסה לשכנע אותי בקיום כח עליון, אלהים, משהו שמעבר למה שאנחנו מכירים. התסריט אמנם מצליח לעשות את זה בצורה לא דידקטית, כי אלהים עובד בדרכים נסתרות (זה שתגידי: מים! לא אומר שהמים יופיעו כאן ועכשיו), אבל בסוף הסרט, יופי הבריאה יתגלה בדרכים שלא חשבנו עליהם. ועדיין, הדבר הראשון שההתגלות אומרת הוא: באתי לכאן כדי לגלות לך משהו על עצמך (זאת סצינה יפה, כי היא לא מוסברת. רק אנחנו נבין אותה). כלומר, משהו על האדם. עלייך. והסרט, בסופו של דבר, מגלה לי שיש אלהים בעולם, והאדם לא באמת מגלה דבר על עצמו אלא על העולם.

ועדיין יש לסרט הזה ערך מסוים, כי הוא עובד בגלל השחקנית הראשית. אלבה רורוואכר. השחקנית הזאת מחזיקה את הסרט בחיים גם ברגעים שכמעט התייאשתי ממנו. רורוואכר היא היחידה שמתנהגת כאן כאילו היא באיזשהו עולם מציאותי, והדבר המשונה הזה ממש מערער אותה. רורוואכר מציגה דמות מלאה של אשה שמתפרקת לאט לאט, מאבדת את האחיזה במציאות, את האמונה בעצמה, מחפשת עזרה בכל מקום שאפשר, רק כדי לשמור על המקום הקטן שלה בעולם הזה. וכך הדמות שלה עוברת תחנות יפהפהיות ומרגשות אצל האקס שלה, חברה שלה, אבא שלה, הבת שלה. הכל בהופעה מלאת הניואנסים של רורוואכר.

מלבדה, הסרט הזה מוסיף כמה רגעים קומיים חביבים (אין להדס ירון הישראלית בתפקיד הקדושה הרבה חומר לעבוד איתו, כי היא לא ממש דמות, אבל העקשנות שלה לצד האסרטיביות הכמעט תוקפנית יוצרת כמה רגעים משעשעים), והצילום בתנועה סוחף, אבל המלאכותיות מסביב יוצרת סרט שהוא קטן יותר מסך חלקיו. צ'יזבט. סיפור קטן וחביב שהיה יכול להיות הרבה יותר מרגש, אבל הוא נשאר קטן, כמעט זניח ונשכח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s