מלחמה פרטית: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Private War)

הסרט הזה התעכב להגיע לארץ. תאריך היציאה שלו נדחה כמה פעמים בגלל שיקולים שונים. בסוף השנה שעברה היו דיבורים על מועמדות אפשרית לאוסקר של השחקנית הראשית, מה שלא קרה בסופו של דבר. הטריילר של הסרט הזה רץ על המסכים שלנו כבר כמה חודשים. ובמשך אותם חודשים אני תוהה על קנקנו של הסרט הזה, לא ממש מבין מה הקונפליקט כאן. מאיזו זוית הסרט הזה ינסה לספר על כתבת מלחמות אידאליסטית.

וגם אחרי הצפיה בסרט אני לא ממש מבין אותו.

אידאליזם, ערכים, אמונה יוקדת בצדקת הדרך – משהו מכל זה צריך להיות מבוסס על חוויות אישיות. אם את רוצה למכור לי דרך פוליטית, מחשבה צודקת (בעיני רוחך) – תספרי לי על עצמך. על המקור של אותה מחשבה. הרי מלחמה זה רע הכרחי. זה ברור. זה מובן. אבל מה המשיכה הזאת אל איזורי סכנה מוחשית? למה ההליכה התמידית על חבל דק מאוד, למה ללכת (או בעצם לרוץ) אל מקומות שבהם הכדורים שורקים והפצצות מתפוצצות סנטימטרים בודדים ממך, וכל זאת על בסיס יומיומי?

וזה המקום שבו הסרט נכשל. יש נסיון לספר לי על נישואים כושלים, ועל הריונות שהסתיימו בהפלות שלא מרצון. וזה מה שהסרט הזה עושה – מספר לי על זה. לא עובר איתי שום חוויה שתסביר לי את משאלת המוות הכל כך קיצונית של הדמות הראשית. האשה הזאת הרי באמת קיצונית בהתנהגות שלה – שותה הרבה מאוד, מעשנת הרבה מאוד, עושה סקס מזדמן עם מי שזה לא יהיה, ובעיקר מתנהגת בצורה עצמאית ולא ממש מקשיבה להוראות הבטיחות. העיקר הוא להראות לעולם את זוועות המלחמה בעולם השלישי.

ואת האידאליזם הזה אני לא קונה. יש בזה אפילו ריח של קולוניאליזם. אני, מהמערב הנאור, באה לספר לכם על הצרות בעולם העני והמדוכא. אז כן, כשרון כתיבה יש לגברת, אבל הגישה מתנשאת. הרי כבר בהתחלה היא קמה ממקומה באמצע קרב ואומרת: אני מהמערב. אני לא קשורה לסכסוך הזה שלכם. אני עיתונאית. אל תירו. והתשובה – יורים עליה. והיא מאבדת עין. ואח"כ היא בוכה. הו. כמעט בא לי להגיע לה: מגיע לך, אידיוטית. כשיורים עלייך – תתכופפי. היא חשבה שזה שהיא מהמערב ייתן לה חסינות. זה עלה לה באובדן עין.

אבל היא ממשיכה. ואני לא מבין למה הדמות הזאת קיצונית כל כך. יש נסיון מאוד מגושם של הבמאי לבנות כמה סיקוונסים של פלאשבקים/ הזיות/ סיוטים, המוגשים בסגנון קליפי. אני הרגשתי את זה בעיקר כסוג של נסיון מסכן ולא מוצלח לכסות על החוסר ברקע אישי שיסביר לי את האשה הזאת. ובסצינה אחת האסוציאציה שלי הלכה אפילו אל אותה סצינת סקס ידועה לשמצה ב"מינכן" של סטיבן ספילברג – יריות מלחמה וסקס משמשים בערבוביה המנסה להסביר לי את הלך רוחה של הגיבורה. קולנועית זה בעיקר מרתיע.

ועם זאת, יש בסרט הזה קולנוע מרשים. צילום איזורי מלחמה באנרגיה סוחפת עם מצלמה שעולה על מנופים ומראה לי את ההרס הנורא, או מצלמה שרצה בסטדי קאם כשהכדורים שורקים מכל כיוון – הצילום כאן מכניס אותי אל תוך איזור לחימה פעיל, וכמעט מצליח לי להרגיש את הסכנה בעצמי.

כמעט. כי הגיבורה, עם כל ההערכה שיש לי לעבודה הטוטאלית של רוזמונד פייק בתפקיד הראשי, האשה הזאת במרכז הסיפור לא מוסברת, לא ברורה. הרי אפילו שאלה פשוטה כמו איך כתבת מלחמות אמריקאית הגיעה לעבוד עבור עיתון אנגלי – אפילו זה לא ממש ברור לי. אז בטח כל המצב האישי שלה לא מוסבר, וכל הסכנות שהיא עוברת לא ממש נוגעות לי.

סרט מעניין אבל מפוספס, "מלחמה פרטית".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s