דוקאביב 2019: לשחזר את אוטויה

(שם הסרט במקור: Reconstructing Utøya)

הסרט הדוקומנטרי הזה הוא ניסוי מעניין בתרפיה קולנועית. ניסוי מעניין, אבל אני לא בטוח עד כמה הוא אפקטיבי.

כמה מהניצולים מפיגוע המוני שהתרחש באי אוטויה הנורבגי ב-2011 מגיעים למקום מבודד ובעזרת חבורת שחקנים, כולם צעירים, משחזרים את היום הנורא בחייהם, יום הפיגוע. היום שבו שרדו במזל, והיום שבו איבדו עשרות מחבריהם.

אז האנשים האמיתיים כאן, חיים אל מול המצלמה את הרגעים הקשים בחייהם – וזה מרתק לעקוב אחרי זה. ואנשים שעוזרים להם לחיות את הרגעים האלו מחדש, מתעניינים, שואלים שאלות, תומכים, צוחקים ובוכים ביחד איתו – למעמד הזה קשה להתנגד רגשית.

אבל המעמד הזה נוקט בשיטה שקשה לי לקבל: השחזור מתבצע על פני במה ריקה (תעלו בזכרונכם את "דוגוויל" של לארס פון טרייר. דומה למה שקורה שם).

כל אחד מהניצולים זוכר חלק אחר של האי, חלק אחר של הפיגוע, חלק אחר מהאירועים, והסימונים על פני הבמה העירומה מ להמשיך לקרוא

דוקאביב 2019: שייקה – החיים הנסתרים של שייקה אופיר

סרט מפואר על אדם מפואר.

אמרתי את זה כבר פעם – בעיניי שייקה אופיר היה האמן הגדול ביותר, המוכשר ביותר, שחי ופעל ב-71 שנות המדינה הזאת שנקראת ישראל. אני לא נוהג לכתוב כאן בבלוג הספדים לאמנים שעברו מן העולם, או לציין תאריכים חשובים, אבל באופן יוצא דופן פרסמתי כאן לפני שנתיים פוסט לזכרו של שייקה אופיר במלאות 30 שנים למותו.

לעשות סרט על שייקה אופיר זאת לכאורה משימה לא קשה. יש הרבה חומר מצולם שייצג את גאונותו של האמן הייחודי הזה. מביאים איזשהו איש תקשורת שיכול לתווך את כל החומר הזה לקהל, אורזים את זה יפה, והרי לכם סרט זכרון לאמן אהוב. למעשה, עשו את זה כבר, ואפילו לא רע בכלל. הנה, כהקדמה, הלינק לתכנית שמודי בר און הקדיש לשייקה אופיר.

אבל כאן, בסרט הזה, הבמאי ארי דווידוביץ', עשה עבודה יסודית מאוד, והלך ועשה תחקיר מקיף מאוד. הוא עירב כאן בני משפחה, אנשים שעבדו איתו, שחיו איתו, ראיונות מקיפים עם כל מי שסבב אותו ועדיין בחיים (לידיה אופיר, אשתו השנייה של שייקה, התראיינה גם היא לסרט הזה. לידיה נפטרה לפני שנה, וזהו, כנראה, הראיון האחרון שהעניקה בחייה).הסרט הזה, בבסיסו, בא להחזיר אהבה גדולה מאוד למי שנתן לנו כל כך הרבה. בסבלנות גדולה הסרט ע להמשיך לקרוא