דוקאביב 2019: הדווקאים

אז עד כמה שאני זוכר, במשך הרבה שנים היו סיפורים על הקהילה ההומוסקסואלית כנגד העולם. כמה קשה לצאת מהארון, לחיות בעולם שלא ממש מכיר או יודע מה זאת תשוקה חד מינית. בשנים האחרונות עברנו לשלב הבא: כבר יש קהילה, אבל איך מקיימים אותה. איך חיים חיים מלאים כזוג חד מיני. משפחה חד מינית. עם ילדים או בלי. זוג חד מיני מזדקן. זה השיח שאני מכיר היום.

אבל רגע, בואו נלך אחורה. נלך לזמנים של לפני המלחמה להכרה. זמנים שהומוסקסואליות לא היה מושג שקיים בכלל. בחוק היה מצוין בקטן שזוהי עבירה שדינה מאסר. אבל מלבד משפט בספר החוקים – מושג ההומוסקסואליות לא היה קיים בכלל בדיבור. איך אדם בעל תשוקה לבני מינו בכלל יכול להגדיר את עצמו במקום ובזמן שלא מכיר בכלל מושג כזה, הומוסקסואליות?

ככזה, המסמך הזה שנקרא "הדווקאים" הוא מסמך חשוב ומרתק. הוא מרכז אליו כמה דמויות של הומוסקסואלים מבוגרים, שהיו נערים וגברים צעירים עוד בשנות ה-60 וה-70, ומקבץ מהם עדויות, סיפורים, נסיונות להבין איך הם ניווטו את חייהם בעולם שהיה עיוור למצבם. והמסקנה העיקרית היא שחייבים להמשיך ולדבר על זה, גם היום. הרי אפילו היום אני שומע הומופובים אומרים משהו כמו: שיעשו מה שהם רוצים, אבל אצלם בבית. למה אני צריך לראות את זה ברחוב? והסרט הזה הוא התשובה: אתה חייב לראות את זה ברחוב כדי להבין שיש אלטרנטיבה. כדי שגבר שהוא הומו ידע שיש בכלל דבר כזה, ושזה בסדר לאהוב גברים.

סרטים, ספרים, מאמרים בעיתון, דיבור כללי על התופעה – כל אלו חשובים כדי להבין שזה קיים. כדי שנער שמחפש את עצמו ידע שיש אפשרות. שלא יפחד. והסרט הזה הוא אוסף סיפורים של אנשים שחיו בתקופות חשוכות יותר, וגילו את עצמם באמצעות הדיבור. וזה מרתק לגלות שדווקא דרך הדיבור החיצוני אנשים השתחחרו. אחד שמע על זה מקרוב משפחתו שפלט במהלך נסיעה מקרית ברכב ש"הנה, בגן הזה, לכאן באים ההומואים…". הדברים נאמרו בזלזול, כמובן, אבל לאדם שמחפש נואשות אנשים כמוהו זה היה גילוי. או אדם אחר שקרא מאמר מזהיר בעיתון על ה"הומואים האלו". האדם הזה הבין שיש עוד אנשים כמוהו, והוא הלך לחפש אותם, לחפש את עצמו.

במבט לאחור, הסרט הזה חביב, נעים, מעניין, חשוב, אבל במידה מסוימת הוא חותר תחת עצמו. הוא משובץ בקטעים מתוך מאמר שמזהיר מהומוסקסאולים, והרי כל הפואנטה של הסיפור היא שלא היה דיבור על הומוסקסואליות. בכלל. והנה הסרט מראה שכן היה דיבור. שלילי, אבל בכל זאת דיבור. אם העריכה של הסרט היתה מטפטפת את הדיבור על אהבה חד מינית אל הסיפורים לאט, ודרך הדיבור, גם אם הוא נגטיבי, הסרט היה מראה לי איך אנשים נפתחים ומקיימים קהילה הולכת וגדלה, שיוצרת עוד דיבור, שהופך גם לחיובי, שיוצר חופש להיות מי שאתה – אז הסרט הזה היה יותר אפקטיבי.

אבל גם כך, זה מסמך קטן (אורכו של הסרט פחות משעה), והוא צנוע בהגדרתו, לא מבקש לעצמו את החשיבות הנובעת מנושאו, ודווקא בגלל זה דבריו מגיעים אלי,  ועם זאת, הוא היה יכול להיות יותר מטלטל אם הוא היה מוותר על הגישה הנוסטלגית משהו, ונוקט גישה יותר דרמטית. סרט חביב ונעים, ואפילו די חשוב, שהיה יכול להיות יותר.

נ.ב. מה עם הלסביות? והטרנסים? הסרט הזה מדבר רק על החוויה ההומוסקסואלית. חסרה לי החוויה הלסבית, על הדברים הזהים, ואולי גם השונים, שנשים שאוהבות נשים הרגישו באותם זמנים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s