דוקאביב 2019: לצלם את המאפיה

(שם הסרט במקור: Shooting the Mafia)

קים לונגינוטו. במאית דוקומנטרית בריטית ותיקה, שמתעסקת בעיקר בענייני זכויות אדם ברחבי העולם. ראיתי סרטים שלה בעבר, ואני זוכר אותה מאוד לטובה. הפעם היא באה לדוקאביב 2019 עם סרט על החיים בפלרמו, סיציליה, תחת ניהולה של המאפיה. חיים של אלימות והרבה מוות, חיים שמוכפפים לחוק המאפיה ולא לחוק האנושי. והכל דרך הפריזמה התיעודית של צלמת סטילס ותיקה שלא נרתעה מלצלם את המוות, להביא אותו לתודעת ההמון, ואולי בדרך זאת להשפיע.

מעניין מאוד, הפרויקט הזה. הבעיה היא שכתעודה של מקום זה באמת מעניין, אבל כסרט קולנוע, "לצלם את המאפיה" איבד אותי מהר מאוד.בניגוד למצופה, קים לונגינוטו הפעם מייפה מאוד את הסרט, מרככת אותו מאוד, עושה לסיפור הזה סוג של הוליוודיזציה. נעשתה כאן עבודה אינטנסיבית של חיפוש בארכיונים של הקולנוע, וחלק לא קטן מהסרט הזה הוא אילוסטרציה של הנאמר ע"י אינסרטים של קטעים מסרטים ישנים. למשל: מסופר שגיבורת הסרט הופיעה כזמרת. אז מראים קטע של שירה על במה מתוך סרט ישן. מספרים על אהבותיה של האשה הזאת בעבר. ומראים קטע מתוך סרט ישן אחר, שאין לו שום קשר לאשה שבמרכז הסיפור. הפסיפס שבמרכז הסרט, ההלוך ושוב מסיפורי האשה הזאת היום, בגיל מתקדם, לבין נסיונות לספר לנו את הסיפור בתמונות חיות מתוך סרטים ישנים רק מרחיק אותי רגשית מהסיפור, כי גיבורת הסרט חסרה לי באותו רגע.

מה גם שהשימוש במוסיקה מאוד "הוליוודי". עולה במקומות הנכונים, כאילו כדי לרגש אותי, אבל יש משהו מלאכותי בדרך שהסרט הזה בנוי. מהר מאוד התנתקתי רגשית מהסיפור שלה. הרי אנחנו מתחילים מכמה אנשים שמספרים עד כמה האשה הזאת היא צלמת משפיעה, חשובה, חסרת פחד, וכמו שכתוב בספר, אנחנו עוברים לסיפור כרונולוגי של חייה, רק שהעבודה שלה, הסיבה שהתכנסנו אל אולם הקולנוע הזה, כמעט נדחקת הצידה. המון תמונות של מוות עוברות מול פנינו, אבל אין ממש התעכבות על תמונה אחת, או שתיים, או שלוש. במקום לספר לנו את הפרטים מאחורי תמונות מסוימות, לתת ספיציפיקציה לאירועים מסוימים, ומתוכם לתת לי להבין את המצב כולו, הסרט הזה מרפרף על התמונות ועל חייה של לטיציה באטאליה מבלי באמת לתת לי לגעת בחייה.

ואז הסרט כמעט ועוזב את הלטיציה הזאת לחלוטין. אחרי כמעט חצי סרט המשקל עובר לדיווח כמעט חדשותי על המצב בפלרמו. משפט של מאות מאפיונרים. רצח של שופט חוקר. לטיציה אומרת בקולה שהיא אפילו לא היתה במשפט הזה. אבל המשפט הזה תופס זמן מסך משמעותי. והסרט הופך להיות כרונולוגיה של מלחמה במאפיה, והצלמת נעלמת מהסיפור. הפריזמה של הצלמת מתפוגגת, המבט המקומי הופך להיות מבט חיצוני, ואני לגמרי נשלף מהחוויה הקולנועית. זה אמנם מאוד מעניין כתעודה הסטורית של מקום, אבל אין לי מעורבות רגשית בכלל במתרחש.

המקום של לונגינוטו ברור. היא מגיעה מרצון לספר על עוולות חברתיות בעולם, להאיר אותן, לתת לי להבין את האנשים הסובלים מנסיבות שלא הם קבעו. להרגשתי, ב"לצלם את המאפיה" היא אמנם מבארת את המצב, אבל לא מביאה אלי אנשים, ולכן הסרט הזה נכשל לטעמי כסרט.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דוקאביב 2019: לצלם את המאפיה

  1. לטעמי, סרט לא אמור להיות "טוב" או "עשוי היטב" או "נכון". הוא אמור לגרום לי להתרגש, לחשוב, לגרום לי להסתכל על דברים בצורה שונה. ולצלם את המאפיה עושה את כל זה. אולי ההבדל ביני לבין איתן הוא שאני איטלקיה, גדלתי ממש בשכונות דומות לאלה. אני מבינה את הניואנסים של השפה. את התרבות. ראיתי אותו אתמול. בכיתי. התרגשתי. הוא העביר בצורה מדהימה את התחושות של האיטלקים שחיים בצד האיום של המאפיה. כמו סרטן בגוף המדינה. הסרט מלווה אותי עד עכשיו .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s