דוקאביב 2019: מריאן ולאונרד – מילים של אהבה

(שם הסרט במקור: Marianne & Leonard – Word of Love)

הייתי פעם בהופעה של דני רובס. לפני אחד השירים הוא אמר: "לשיר הבא קוראים 'אל תכעסי עלי'. אחת השורות בשיר אומרת 'תני לי לשמוע איך התינוק בועט בפנים'. התינוק הזה יושבת עכשיו בשורה הראשונה. היא בת 21".

דבר דומה מתרחש בסוף הסרט הזה על לאונרד כהן ומריאן איהלן. בסוף חייהם, לאונרד כהן עומד על הבמה, שר את "היי שלום, מריאן", ונושא השיר, מריאן איהלן, עכשיו כבר אשה מבוגרת, עומדת בקהל ודומעת. אבל זה לא רק סרט סנטימנטלי שכזה.ברמה הבסיסית הסרט הזה מסתכל על הקריירה הארוכה של לאונרד כהן ז"ל דרך הפריזמה של סיפור האהבה רב התהפוכות שלו עם אותה מריאן (ז"ל גם היא). ואני מניח שמי שמכיר את השירים של כהן (ויש לי כמה אלבומים שלו בבית) יתחבר לסרט יותר מאלו שאינם, אבל גם לאלו הצעירים יותר שלא מכירים, אבל הנפש שלהם פתוחה לספוג, כדאי לנסות ולבדוק את הסרט הזה.

כי לא מדובר כאן רק בסיפור אהבה, ולא מדובר כאן רק בסקירה של קריירה של אמן, מצליח ככל שיהיה. במהלך הצפייה בסרט חשבתי על הטבע האנושי. חשבתי על האפשרות שאדם, כל אדם, יחווה רגעים של שמחה. אושר עילאי. הרגשה של שהייה בגן עדן. חיים במקום חלומי, שנותן לך את כל מה שתרצה. האם הנפש האנושית בכלל יכולה לעכל חסד שכזה?

כי אם מסתכלים על סיפור האהבה השבור הזה בין לאונרד למריאן, התשובה היא לא. וזו מסקנה עצובה, אבל אולי גם כזאת שמלמדת אותי להודות על כל רגע אושר שמגיע, למצות כל רגע כזה, כי אחריו תבוא הנפילה. והרי לכם זוג אוהבים: הם חיים במקום היפה בעולם. הסרט הזה לוקח את הזמן לתאר לי את החיים באי היווני הזה שנקרא הידרה. אין צורך בהרבה ממון, החיים שם זולים מהבחינה הזאת. שעות השמש שם ארוכות, ומזג האוויר מזמין ("באתי ממדינה שמכוסה שלג במהלך שישה חודשים מתוך ה-12 שיש בשנה. בשבילי זה היה תענוג" – אומר כהן בסרט). הקהילה שגרה שם היתה ברובה של אמנים, והם היו חופשיים, מכילים, מקבלים, מעניקים את הזמן ואת התנאים כדי ליצור. ובתוך הקהילה הזאת של רוח שנות ה-60, חיו גם לאונרד ומריאן. והאהבה היתה נפלאה, שקטה, מאושרת.

אז למה הם עזבו? למה האידיליה נסדקה?

אין ממש תשובה. אף אחד לא נכנס לעימות יוצא דופן עם אף אחד. האהבה החופשית היתה באמת חופשית. אנשים כתבו, אכלו, אהבו, ישנו, קמו, שתו, עשנו, יצרו – וחוזר חלילה. כך הזמן זז לאט, לאורך שנים, מבלי לדאוג יותר מדי. הכל היה יפהפה. ובכל זאת מגיעה נקודת שבר. לאונרד חוזר לקנדה, מוצא נשים אחרות, מתחיל קריירה של שירה, הופך לאמן מאוד מצליח, ועדיין מוצא את המקומות האפלים בחיים בכתיבה שלו, ומריאן חוזרת לביתה באוסלו, עם בן שהתבגר ונכנס למוסד, ורק אחרי הרבה זמן מצאה גבר שהביא יציבות לחייה, אם כי לא בטוח אם הנישואין האלו היו מאושרים כמו החיים שלה עם לאונרד.

שהרי גם בהמשך החיים היא ניהלה קשר און-אנד-אוף עם מר כהן. וכשהיא חלתה, לאונרד שלח לה מכתב אהבה. המכתב שמתחיל ומסיים את הסרט. והם עברו מן העולם הזה במרחק של חודשים בודדים אחד מהשני. הלכו לגן עדן כמעט יד ביד. סיפור האהבה הזה היה הדבר האמיתי, אבל הוא התקיים רק במשך כ-8 שנים (לאונרד כהן נפטר בגיל 82), ואז הוא נפרש על פני חיים שלמים, אבל במנות קטנות. כי אולי נפש האדם לא בנויה להכיל אושר כל כך מושלם. מקום על פני האדמה שהוא כל כך שמיימי. אהבה כל כך טוטאלית. והסרט הזה לוקח אותי ביד, מוביל אותי בסבלנות בכל נבכי האון אנד אוף של הסיפור הזה, מציג לי את גן העדן של החיים, ואת חוסר היכולת האנושית להכיל אותו.

סרט יפהפה ועצוב, כזה שסוקר בצורה מקיפה למדי את הקריירה של אמן אהוב (או מהווה דלת כניסה ראויה להכרת השירים של לאונרד כהן למי שלא מכיר), וגם מלמד אותי משהו על החיים. סרט מרגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s