דוקאביב 2019: להתגבר על הפער

(שם הסרט במקור: Minding the Gap)

לסרט הזה יש התחלה מלהיבה. צילום משוכלל מאוד של חבורה של צעירים נוסעים, קופצים, עושים דברים וירטואוזים על סקייטבורדים. לא רק האנשים מלהיבים, גם הצילום עצמו, שעולה עם המצלמה על הסקייטבורד, נוסע במהירות, באנרגיה סוחפת – ההתחלה של הסרט נהדרת.

ואז הסרט נעצר. המטרה המוצהרת של הסרט היא להראות שיש כאן חבורה של גברים צעירים שחייהם קשים, והתחביב הזה הוא התרפיה שלהם. הבעיה היא שבמהלך שעה וחצי לא קצרה הסרט לא באמת נכנס לעובי הקורה של החיים הקשים. יש התחלה של דברים, ויש ראשי פרקים, אבל אין באמת תצוגה של הבעיות שמהן הם בורחים.

יש כאן 3 סיפורים של 3 גברים (ובת הזוג של אחת מהם). הסיפור של ההוא עם בת הזוג מתרחש עכשיו, ושל השניים האחרים מתרחש בעבר. הבמאי של הסרט הוא גם אחד מ להמשיך לקרוא

דוקאביב 2019: מה שהיא אמרה. האמנות של פאולין קייל

(שם הסרט במקור: What She Said: The Art of Pauline Kael)

וואו, הסרט הזה ממש עצבן אותי.

כן, גם אני מבקר קולנוע. בעולם שבו האינטרנט מעניק אינספור הזדמנויות לכל אחד ואחת לבקר קולנוע, גם אני תפסתי לעצמי נישה, ואפילו כזאת שמקבלת קצת תשומת לב. ועם זאת יש בי מספיק כנות להבין שאני לא מבקר חשוב או משפיע, ומה זה בכלל אומר להיות משפיע או חשוב בתקופה הזאת שלנו.

פאולין קייל היתה משפיעה וחשובה בשטח ביקורת הקולנוע בשנים בה פעלה (בעיקר שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת), אבל היא התנהגה כאילו היא ידעה את זה, התהדרה בתהילה שנלוותה לזה, דרשה במפגיע את הכבוד הנלווה לכך. מצד אחד, אי אפשר שלא להעריך את העקשנות שלה, יכולת העמידה שלה על דעתה (כשלכל זה מתווספת העובדה שהיא היתה אשה בעולם של גברים), אבל מצד שני, יש בעבודה של קייל מידה של יהירות. אני יודעת מה זה טוב, וכל מי שטוען אחרת הוא אידיוט.

וזה מכעיס במיוחד מכיוון שהיא יוצאת מאותה נקודת מוצא שממנה אני יוצא: כן, גם אני מבקש למצוא את הקשר בין הקולנוע שאני רואה לבין הקהל. אני מנסה להבין איפה הסרט הזה נוגע בי, מה בו נגע בי, למה הוא נגע בי. אני מדבר בשם עצמי, ויוצא מתוך הנחה שאני לא היחיד שמרגיש כך, אבל אני גם מבין שיש כאלו שלא יסכימו איתי. פאולין קייל ניסתה למצוא את הקולנוע ש להמשיך לקרוא