דוקאביב 2019: להתגבר על הפער

(שם הסרט במקור: Minding the Gap)

לסרט הזה יש התחלה מלהיבה. צילום משוכלל מאוד של חבורה של צעירים נוסעים, קופצים, עושים דברים וירטואוזים על סקייטבורדים. לא רק האנשים מלהיבים, גם הצילום עצמו, שעולה עם המצלמה על הסקייטבורד, נוסע במהירות, באנרגיה סוחפת – ההתחלה של הסרט נהדרת.

ואז הסרט נעצר. המטרה המוצהרת של הסרט היא להראות שיש כאן חבורה של גברים צעירים שחייהם קשים, והתחביב הזה הוא התרפיה שלהם. הבעיה היא שבמהלך שעה וחצי לא קצרה הסרט לא באמת נכנס לעובי הקורה של החיים הקשים. יש התחלה של דברים, ויש ראשי פרקים, אבל אין באמת תצוגה של הבעיות שמהן הם בורחים.

יש כאן 3 סיפורים של 3 גברים (ובת הזוג של אחת מהם). הסיפור של ההוא עם בת הזוג מתרחש עכשיו, ושל השניים האחרים מתרחש בעבר. הבמאי של הסרט הוא גם אחד מהדמויות, ומסתבר שהוא פיתח את חיידק הצילום מגיל צעיר, אבל העבר הזה לא נוכח באמת בפוטג' המובא. יש נסיון לדבר על העבר, להביא אותו אל ההווה, אבל אין באמת עצירה כדי להתרכז בדברים שקרו. מספרים על דברים כלליים, אבל לא באמת נכנסים למקרים ספיציפיים שהתרחשו, וגם אם כן, זה מעט מדי וקצר מדי. מה גם שנדמה לי ששלושת הסיפורים מפריעים אחד לשני במקום לתמוך אחד בשני.

וגם הגלישה בסקייטבורדים לא קיימת מספיק. יש אפילו רגע שבו הם מנסים לפתוח עסק בתוך שטח בנוי שהם שוכרים שישמש את נערי השכונה כדי לבצע פעלולי סקייטבורד. סצינה אחת שבה מכינים את השטח נמצאת בסרט, ואז העניין הזה נזנח לחלוטין למשך כחצי סרט, עד שבאה סצינה שסוגרת את הסיפור הזה, שכמעט ולא היה קיים בסרט עצמו. כלומר, גם אם יש נסיון להראות את הדמויות המרכזיות עושות משהו אקטיבי בחייהן כדי לצאת מהקיום האפור שלהן בעזרת הסקייטים – גם זה לא נמצא בעצם בסרט.

כשהחבר'ה האלו מדברים, הם לרוב ידברו במשפטים קצרים, ויצחקקו תוך כדי. למרות שהאנשים האלו אמורים להיות חברים לאורך שנים ארוכות, ולמרות שהמצלמה של גיבור הסרט נמצאת שם, מלווה אותם למשך זמן רב, עדיין כמעט ולא מתרחשים רגעים אנושיים אמיתיים, והבמאי מרגיש צורך לבנות אותם בצורה מלאכותית אל מול המצלמה. בראיונות מאולצים (הוא שואל את אמא שלו ישירות אם היא סבלה מאלימות מאבא, או את האמא של החבר שלו מה עם הגבר המזדמן שלה. שאלות ישירות שגורמות לרגעים מביכים שלא באים בטבעיות), או סתם בשיחות חולין רגילות, שגם אם הן עם החברים הכי ותיקים שלו, גם שם אין באמת גילוי לב אמיתי, כי מיד בסוף משפט שיספר אמת אחת, יבוא צחוק של מבוכה שיבטל את האפקט הרגשי שהיה אמור להתלוות לגילוי הלב הזה.

וההתלהבות של ההתחלה לא באמת חוזרת במהלך הסרט. יש עוד כמה סיקוונסים של נסיעה על הסקייטבורד, אבל הם מעטים מדי בשעה וחצי של הסרט, ואת רוב זמן המסך תופסים הנסיונות המגושמים להסביר מה כל כך רע בחיים שלהם, ולמה ההרגשה של החופש של הסקייטבורד כל כך חשובה.

הסרט הזה היה מועמד לאוסקר. יש לו מטרה מכובדת, ונסיון מעניין לתאר חיים של בני 20 ומשהו במקום דפוק וזרוק בארה"ב. הנסיון הזה לא מצליח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s