דוקאביב 2019: מה שהיא אמרה. האמנות של פאולין קייל

(שם הסרט במקור: What She Said: The Art of Pauline Kael)

וואו, הסרט הזה ממש עצבן אותי.

כן, גם אני מבקר קולנוע. בעולם שבו האינטרנט מעניק אינספור הזדמנויות לכל אחד ואחת לבקר קולנוע, גם אני תפסתי לעצמי נישה, ואפילו כזאת שמקבלת קצת תשומת לב. ועם זאת יש בי מספיק כנות להבין שאני לא מבקר חשוב או משפיע, ומה זה בכלל אומר להיות משפיע או חשוב בתקופה הזאת שלנו.

פאולין קייל היתה משפיעה וחשובה בשטח ביקורת הקולנוע בשנים בה פעלה (בעיקר שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת), אבל היא התנהגה כאילו היא ידעה את זה, התהדרה בתהילה שנלוותה לזה, דרשה במפגיע את הכבוד הנלווה לכך. מצד אחד, אי אפשר שלא להעריך את העקשנות שלה, יכולת העמידה שלה על דעתה (כשלכל זה מתווספת העובדה שהיא היתה אשה בעולם של גברים), אבל מצד שני, יש בעבודה של קייל מידה של יהירות. אני יודעת מה זה טוב, וכל מי שטוען אחרת הוא אידיוט.

וזה מכעיס במיוחד מכיוון שהיא יוצאת מאותה נקודת מוצא שממנה אני יוצא: כן, גם אני מבקש למצוא את הקשר בין הקולנוע שאני רואה לבין הקהל. אני מנסה להבין איפה הסרט הזה נוגע בי, מה בו נגע בי, למה הוא נגע בי. אני מדבר בשם עצמי, ויוצא מתוך הנחה שאני לא היחיד שמרגיש כך, אבל אני גם מבין שיש כאלו שלא יסכימו איתי. פאולין קייל ניסתה למצוא את הקולנוע שמדבר לקהל, גם אם הוא נחשב פופוליסטי, או לא מקובל, ואז היא התיימרה לדבר בשם אותו קהל. נאמר עליה שהיא נהגה לראות את הסרטים עם הקהל, לתאר את חווית הצפיה שלה, את תגובות הקהל. אבל באותה נשימה היא לקחה על עצמה לומר שזוהי הדיעה היחידה המקובלת, שזה מה שהקהל מרגיש, צריך להרגיש, זו הדעה וזה הרגש ואין בלתם.

זו גישה חסרת צניעות באופן קיצוני, מה גם שהיא השתדלה לטפח סביבה חבורה של מעריצים, אנשים שיכתבו כמוה, שיבנו תנועה של "פאולינים", כלומר, סוג של שגעון גדלות, כשבסך הכל מדובר במבקרת קולנוע. מעניינת, חריפה, בעלת כשרון כתיבה – בהחלט, אבל בעלת דיעה אחת מני רבות, ולאו דווקא הדיעה הרווחת.

הסרט בנוי בעיקר מאילוסטרציות לסיפור חייה של קייל מתוך אינספור קטעים מסרטים ישנים, שזה נחמד, כי זה מחבר את האשה לנושא שמילא את חייה, ובאותה נשימה, הקונספט הזה מרחיק אותי מפאולין קייל האשה הפרטית. לקראת סוף הסרט מוזכר, למשל, שבעשורים האחרונים לחייה קייל סבלה מפרקינסון. למה לא ידעתי על זה קודם? הבת של קייל מתראיינת בסרט, אבל היא לרוב חייכנית, ואין ממש כניסה חודרת לתוך חייה של קייל, אין באמת נסיון להבין את האגרסיביות שלה בכתיבה, בדרך המקצועית שלה.

פאולין קייל מצטיירת כדמות כוחנית שלא מתנצלת על זה. הסרט הזה לא באמת מנסה להבין את מה שגרם לה להיות כזאת, לא באמת מנסה לגרום לי להתרגש איתה בקולנוע למרות הסגנון הבוטה שלה, לא מנסה להיכנס מתחת לעור של קייל ולהסביר לי את היהירות הזאת, ודרך זה אולי לגרום לי להבין את האשה הזאת, למרות הטבע הלא כל כך נעים שלה. אין את זה בסרט, ואני נשאר עם אשה שהיתה משפיעה על עולם הקולנוע, אבל היתה לא נעימה במיוחד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s