אנה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Anna)

מה אני כבר מבקש מסרט אקשן? הרי לא באתי לכאן כדי ללמוד משהו חדש על העולם, או על האנושות. לא באתי לקבל שיעור בפילוסופיה, ולא כדי ללמוד משהו על מישהו. סרט אקשן טוב צריך להמריץ את האדרנלין, עדיף עם דמויות שיהיה אכפת לי מהן, וצריך למצוא דרכים יצירתיות ומעניינות לנהל את כל המכניקה הקולנועית של האקשן. רוב סרטי האקשן נראים אותו הדבר, ומדברים אותו דבר, ולכן אני נמנע מהם. הטריילר של "אנה" רמז שיש כאן משהו שונה.

זה לא זה.

בטריילר נמצא קטע מהסצינה הכי טובה של הסרט. סצינה אחת ארוכה שכולה וירטואוזיות קולנועית, עם תוספת אחת אפקטיבית – הכל מתנהל בזמן אחד ובמקום אחד. אשה אחת נגד עשרות גברים רצחניים, והשיטות השונות שהסצינה הזאת מוצאת כדי להרוג אנשים מוכיחה שבכל זאת יש ליוצר הסרט הזה דמיון יצירתי מרשים. יש גם סצינה דומה לקראת סוף הסרט (ויש מישהו שמחכה לה בחוץ, והיציאה אליו החוצה כמה פעמים במהלך הסצינה הזאת מורידה מהאפקט), אבל חוץ משתי הסצינות האלו, הסרט הזה מאוד בינוני.

כי כל מה ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מלון מומבאי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hotel Mumbai)

צהוב מאובק. מאוד צהוב. מאוד אבק. הדבר הראשון שמכה בעין בסרט הזה הוא הצבע הצהוב הזה.

יש לי הרבה טענות ל"מלון מומבאי", אבל צריך לומר מראש שמדובר בסרט מרשים מאוד, עשיר ומנקר עיניים, שמסתכל לרוע הטהור ישר בעיניים. סצינות הטרור כאן מחרידות בישירות הפשוטה שלהן. בניגוד לרוב הסרטים האמריקאים, לא כל האנשים כאן יצאו בחיים (ולא משנה אם מגלם אותם שחקן מאוד מפורסם). יש כאן מבט חסר רחמים על אנשים שטופי מוח שמבצעים פעולת טרור נרחבת ואכזרית מאוד כמו רובוטים יעילים מאוד – וזה יוצר הרגשה של חוסר אונים לפעמים אל מול הדם וההרג הבלתי נתפסים.

אבל מעבר לכך, יש כאן תסריט לא מפותח, וגישה לא ברורה בבימוי. אני מניח שנקודת המוצא של יוצרי הסרט היתה להסתכל על התקפת הטרור הקטלנית הזאת במומבאי דרך הפריזמה של הפערים הכלכליים העצומים בין שכבות אוכלוסיה בהודו באופן פרטי, ובעולם בכלל באופן יותר כללי. כמה פעמים במהלך הסרט המפעיל של הטרוריסטים מדבר איתם באוזניות על אנשים עשירים שגנבו לנו את החיים, ומבקש מהם למצוא את האנשים הכי עשירים כדי לשמש להם בני ערובה. אנת'וני מאראס, שזהו הפיצ'ר הראשון שהוא מביים, החליט לצלם את כל הסרט בגוונים של צהוב, ולהתמקד בהתקפת הטרור במלון הטאג' המפואר במומבאי, אבל באותה נשימה, הסרט אולי יפה לעין, ועם זאת מאבד קשר ללב, כי הסגנון חם מדי, נעים מדי, מרהיב מדי, והתקפות הטרור האלו, אמנם נוראיות בישירות הפשוטה שלהן, אבל בסופו של דבר אני מרגיש שיש כאן סרט מתוק מדי, מלטף מדי, על תופעה קשוחה מדי.כי הדמויות כאן סובלות מפיתוח רזה במיוחד. יש את הזוג האמריקאי בטיול (עם תינוק, כמובן); הרוסי גס הרוח; העובד הצייתן; ומנהל המטבח הקפדן (אנופאם קר, השחקן היחיד שבאמת מצליח להוציא מים מהסלע מהדמות שלו). כולם כאן נשארים ד להמשיך לקרוא

המתים אינם מתים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Dead Don't Die)

והנה מגיע סרט חדש של ג'ים ג'רמוש. איזה כיף. האיש הזה, כבר בן 66, לא מראה סימנים של האטה, והוא ממשיך להיות נאמן לקו שלו. ג'רמוש הוא כבר ז'אנר קולנועי בפני עצמו. הוייב הג'רמושי הוא ייחודי, ולא ניתן לטעות בו. וייב קו⋅לי מאוד, גם אם מסביב קורים דברים גדולים (למשל, אנשים בורחים מהכלא ב"נרדפי החוק"), או שלא קורה, בעצם, כלום (ב"פטרסון")  – כל האנשים כולם תמיד Cool – עוצרים לחשוב ולדבר פילוסופיה, אבל כזאת שנוגעת באופן ישיר לחיים שלהם (ושלי). ג'רמוש הוא תמיד מצחיק, ומלא חמלה.

וג'רמוש כבר נגע באופן נפלא בז'אנר הערפדים (ב"רק האוהבים שורדים"), אז עכשיו הוא מנסה לגעת בזומבים. לדעתי, הסרט הזה הוא חובה לאוהבי הבמאי המאוד מיוחד הזה, כי גם כאן, כמו תמיד, מגע היד שלו ניכר והסרט מאוד משעשע, אבל למי שרוצה להבין למה האיש הזה כל כך יוצא דופן במפה הקולנועית העולמית אולי כדאי להתחיל מסרטים אחרים, כי "המתים לא מתים" הוא אולי סרט מבדר, קליל, ונעים, אבל כיצירה שלמה בפני עצמה, נפרדת מגוף העבודה הגדול של ג'רמוש, הוא לא מאוד מספק.

ראשית, נדמה לי שהסרט הזה מתפזר מדי. ג'רמוש הביא לכאן הרבה מאוד שחקנים שכבר שיתפו איתו פעולה בעבר, וניכר שהוא אוהב לעבוד איתם והם אוהבים לעבוד איתו, אבל התסריט של הסרט הזה מתפזר להרבה יותר מדי כיוונים, הרבה יותר מדי דמויות, ואין ממש מרכז תשומת לב, מרכז רגשי ללכת איתו. הרי ב להמשיך לקרוא

לייט נייט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Late Night)

זה מצרך נדיר, הסרט הזה: סרט אינטלגנטי. סרט שיש בו הרבה מחשבה, והוא גם שוטף, בידורי, משעשע, קצת מרגש, ומשאיר לא מעט חומר למחשבה.

על פניו, מדובר ב"לייט נייט" על אפליה מתקנת. נשים, המין המופלה לרעה, מקבל הזדמנות בצורת אפליה מתקנת. והסרט הזה מראה שלא צריך לקבל נשים לעבודה רק בגלל שהן נשים, אלא בגלל שהן טובות במה שהן עושות. ויש גם את האפליה של מיעוטים. האשה במרכז הסרט כאן היא ממוצא הודי. היא מקבלת את העבודה כי היא אישה, וזה לא מזיק שהיא לא אמריקאית לבנה. היא אמריקאית ממוצא זר, והיא נערת פוסטר של האינטגרציה האמריקאית, שכמובן לא קיימת. אבל היא תחזיק בעבודה הזאת כי היא טובה במה שהיא עושה, לא בגלל שהיא ממוצא כזה או אחר.

אבל מעבר למבט על אפליה מגדרית וגזעית באמריקה (או בכל מקום אחר, בעצם), יש כאן מבט ביקורתי על תעשיית הבידור האמריקאית. על הזיוף האמריקאי הכל כך נפוץ. על הנחמדות המזויפת המסתירה ציניות איומה, תיעוב כלפי כל מי שלא יודע לשחק את המשחק. אנשים שעושים את העבודה שלהם במשך עשרות שנים, ושכחו כבר למה הם נכנסו ל להמשיך לקרוא

המוסד: הביקורת

אין הרבה מה להגיד על הסרט הזה. הוא מצחיק. מאוד מצחיק. ממש מצחיק. וזהו, פחות או יותר.

כי לסרט הזה אין יותר מדי יומרות.

חוץ מלהצחיק. מאוד להצחיק.הוא יורה כמות בדיחות אסטרונומית. מאז "זוהי סדום" לא נראתה כמות בדיחות כה עצומה בסרט אחד. אם אחת רק להמשיך לקרוא

אריאל 2019: הזוכה

אתמול התקיים במקסיקו טקס חלוקת פרסי אריאל של האקדמיה המקסיקנית לשנה זו. את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני חודשיים. בעיקרון זה היה אמור להיות סוויפ של "רומא", הסרט הגדול של אלפונסו קוארון, שכבר זכה בשלושה אוסקרים, בפרס הגדול של פסטיבל ונציה בשנה שעברה, ובעוד עשרות פרסים אחרים, אבל "רומא" לא היה המועמד היחיד, ומולו עמדו לא מעט סרטים של יוצרים בעלי שם.

ובסופו של טקס, הזוכה הוא

להמשיך לקרוא

צעצוע של סיפור 4: הביקורת

(שם הסרט במקור: Toy Story 4)

לפני כמה ימים פיקסאר הודיעו בחגיגיות על סרט חדש שהם מתכננים להוציא בשנה הבאה. סרט שנקרא Soul. סרט שהוא אינו סרט המשך, אלא יצירה אורגינלית וחדשה. הידד! איזה כיף שיש עדיין אנשים שעושים דברים חדשים…

כי העולם ההוליוודי עובד על שטנצים מוכרים. וגם פיקסאר נכנעו (כבר מזמן) לחשיבה הזאת. העניין עם האולפן הזה הוא, שברוב הפעמים גם ההמשכים שלהם עמדו בסטנדרטים גבוהים מאוד של יצירה. אבל האם באמת היינו צריכים עוד סרט המשך ל"צעצוע של סיפור"? והאם, למרות ריח הכסף החריף מהפרויקט הזה, האם פיקסאר עומדים בסטנדרט של עצמם, ויוצרים סרט ראוי?כל הביקורות שאני קורא מסביב קדות קידה עמוקה לסרט הזה. אני נשאר מחוץ לחגיגה. לא ממש להמשיך לקרוא