דוקאביב 2019: אפולו 11

(שם הסרט במקור: 11 Apollo)

זה היה אמור להיות תיעוד מלהיב של צילומים שטרם נחשפו ממסעה של החללית אפולו 11 לירח, לפני קרוב ל-50 שנה. זה היה אמור להיות מלהיב. אבל זה לא. זה נייטרלי.

הסרט הזה מציב זה לצד זה את צילומי החללית במסע לירח, ואת מרכז הבקרה ביוסטון טקסס. המון צילומים של אנשים שאני לא מכיר ולא לומד להכיר, עם שמות תואר של מקצועות שאני לעולם לא אבין ולא מנסים אפילו להסביר לי במהלך השעה וחצי של הסרט, ועל ידם, צילומים מהמסע של החללית לירח, רק כמעט בלי האנשים שהיו באותה חללית. למעשה, אני חושב שרואים את פניהם של האסטרונאטים שעשו את המסע ההסטורי הזה רק פעמיים במהלך הסרט – לפני ההמראה, ואחרי הנחיתה חזרה בכדור הארץ.למעשה, מדובר בכרוניקה מלאת מושגים טכניים ומושגים מקצועיים, כולל איורים מסבירים בגוף הסרט (ושעון עצר המוצג על המסך לקראת כל שלב במסע הזה). וכך אין אנשים בסרט הזה, יש רק תיאור מסע. אין דרמה. וזה לא שהסרט הזה לא מנסה. יש שימוש אינטנסיבי במוסיקה, שימוש שמנסה בצורה מלאכותית להעלות את הדרמה (זה עובד רק פעם אחת – השקטת המוסיקה וסאונד של דפיקות לב במהלך ההמראה). המוסיקה היא כמובן אלקטרונית, כי כבר התרגלנו למוסיקה שכזאת שמלווה סרטי חלל (המוסיקה יפה כשלעצמה, אבל זאת כבר קלישאה לשים מוסיקה כזאת שתלווה צילומי חלל).

ובכלל, אני ציפיתי לשקט. ציפיתי למבט משתאה במראות הנשקפים מחלון ה"אפולו 11", כשהשקט החללי מעניק את המימד המפואר למראות הנראים מהחלל, אבל השימוש האינטנסיבי במוסיקה מבלבל את החושים, לא באמת נותנת לי לשקוע ביופי הזה, ואל המוסיקה הזאת נוסף רעש בלתי פוסק ממכשירי הקשר. בצפיה בסרט נזכרתי במשפט הידוע: בחלל לא ישמעו אותך צורח. בסרט הזה לא ישמעו אותך בחלל כי המוסיקה כל כך חזקה, ובהשאלה, לא ישמעו את דפיקות הלב של הדמויות, את המחשבות שלהם, לא נהיה עם הדמויות ולא נחווה איתן את היופי של החלל החיצון.

והרי יש כאן דרמה, רק שאף אחד לא משתמש בה. הכל עובר כאן חלק. אין תקלות, כמעט. רק תקלה אחת קטנה לפני ההמראה (טכנאים מחזקים שם ברגים. לא לדאוג), ועוד נורת אזהרה שנדלקת לפני הנחיתה על הירח (עזוב, הכל בסדר, תמשיך – אומרים במרכז הבקרה). אם הסרט היה חכם יותר, הוא היה משתמש בנקודות האלו, מתעכב עליהן כדי לגרום לי לחרדה, לחשוש לגורל האנשים ו/או המשימה כולה. ויש גם את המחשבה על האסטרונאוט השלישי. 3 אנשים היו באפולו 11. שלושתם הגיעו אל הירח, אבל אחד נשאר בחללית האם, מתחזק אותה במסלול מסביב לירח, בעוד השניים האחרים ירדו אל פני השטח של הירח. איך זה מרגיש להיות האחד שהגיע כל כך קרוב לארץ המובטחת, אבל לא להיכנס אליה? את התשובה לשאלה הזאת לא תמצאו בסרט הזה, שלא נוגע בכלל באלמנט האנושי.

"אפולו 11" הוא סרט שמציג צילומים שנחשפו לראשונה 50 שנה אחרי שצולמו, אבל המבט בהם הוא נייטרלי, חסר רגש, ואת הדרמה שהוא כן מנסה לשלב כאן הוא עושה בצורה מלאכותית וחסרת אפקט. סרט מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דוקאביב 2019: אפולו 11

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s