חורשות את הלילה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Booksmart)

לקח לי לא מעט זמן להתאהב בסרט הזה. אבל איפשהו באמצע של הסרט (או אם להיות ממש מדויקים: בסצינת הבריכה) נכנעתי לו. שם הבנתי שעם כל ההסתייגויות – אני לגמרי שבוי של הדמויות האלו, מרגיש אותן, מתרגש ועצוב איתן, ושמח איתן.

כי מי בכלל חשב שאני אלך לראות את הסרט הזה. הרי את הומור האיכס-פיכס אני דוחה מעלי בדרך כלל. הסרטים האלו שבהם גברים מתנהגים כאינפנטילים, ומחפשים רק זיונים – אלו הם סרטים שלא מעניינים אותי בכלל. אח"כ הגיעה הריאקציה הנשית – גם בחורות יודעות להפליץ ולשלשל. כן, הגועל הגיע עכשיו מכל הכיוונים. ובחודשים האחרונים הגע לחופינו שמעו של הסרט הזה – על שתי בחורות יום לפני סיום תיכון. הן הכי חכמות, הכי מרובעות, לא מבלות כמו כל שאר האיכס-פיכס. אבל גם הן רוצות לילה אחד של שחרור.

מי חשב שאני אלך לראות סרט על בחורות שעושות מה שהגברים עושים. ועוד אהנה ממנו.

כי אוליביה ווילד, שחקנית די ידועה, שעושה כאן את בכורת הבימוי, מתגלה כאן ככשרון לא קטן. אמנם לוקח לסרט קצת זמן להיכנס לגרוב, לקצב הנכון, אבל כבר בהתחלה ניתן לראות את הכלי העיקרי שאיתו עובדת ווילד – המוסיקה. בהתחלה זה עוד משמש אותה לדאחקות (כמה פעמים היא משתמשת בטריק של ללוות את התמונה הקופצנית במוסיקה קצבית, ואז להשקיט בבת אחת את המוסיקה. דברים שאנשים עושים לקצב המוסיקה נראים משעשעים למדי לצלילי השקט), אבל ווילד מתגלה כבמאית ורסטילית עם כושר המצאה, ועם רגישות לנפש המתבגרות שהיא מלווה. בחלק הראשון של הסרט זה עוד נבנה כסרט מסע אל מטרה שאולי לא תגיע אף פעם (המסיבה הנחשקת), ומשהו בבימוי של ווילד נדמה לי קצת מתפנק, מתענג קצת יותר מדי על החיתוך המדויק לצלילי הקצב, אבל כשמגיעים סוף סוף למסיבה, משהו בסרט נכנס לקצב הנכון, וווילד ממשיכה לעבוד עם המוסיקה, הרבה פעמים במקום טקסט כתוב ומדובר, ודווקא שם ניכר, ללא מילים בכלל, עד כמה אני רואה ומבין (ומרגיש) את הדמויות האלו במינימום מילים.

העבודה הנהדרת עם המוסיקה, ביחד עם כימיה נהדרת בין 2 השחקניות, והעריכה שנכנסת לקצב נכון עם ההגעה למסיבה – הכל מתנקז לסרט רגיש שאפילו יש לו מה להגיד: לא, המטרה היא לא בואו נשתגע. המטרה היא להתבגר, ומסתבר שכדי להתבגר, כדי באמת להתקדם בחיים, צריך לדחוף את עצמך אל מחוץ לאיזור הנוחות שלך. שם תהיה מחויב לפעול אחרת מהדפוסים הרגילים שלך, מה שעלול להיגמר באסון, אבל גם בישועה מכיוון לא צפוי.

המטרה היא לא לשכב עם ההיא שאת משוגעת עליה, אלא למצוא אהבה באמת, ולהתמסר אליה (ומכיוון שאת נמצאת מחוץ לאיזור הנוחות, הכל מגיע בהפתעה. והגילויים האלו, חלקם עצובים, וחלקם מרגשים הם שמחברים אותי אל הדמויות האלו עם מעט מאוד טקסט, אבל עם הרבה צבע ומוסיקה). ובסוף הסרט הבנות האלו יהיו נשים אחרות מאלו שהן היו בתחילת הסרט. הן חיו, הן חוו, הן עברו הרפתקאות, הן השתנו. הן יודעות לא להיות מסוגרות כמו בהתחלה, אבל יודעות גם את המחיר של להשתגע, ואת היתרונות של השגעון. בסוף הסרט הבנות האלו התבגרו. ובפרידה הן מעלות דמעה, וגם אני.

"חורשות את הלילה" מציג במאית שמקשיבה להלמות הלב של הדמויות, ומעבירה אותן אלי בשילוב חכם ומלא דמיון של תמונה ומוסיקה, עם מינון קטן של שגעון נעורים, עם טיימינג קומי טוב, ועם הרבה טוב לב. סרט מקסים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s