רוקטמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Rocketman)

לא לקח לי יותר מ-5 דקותלשנוא את הסרט הזה. אבל ממש. שנאה יוקדת.

כי, לכאורה, יש כאן כרונולגיה של חיים של אחד האמנים המצוינים של המאה ה-20 (וה-21. הוא עדיין בחיים). לכאורה.

למעשה, "רוקטמן" הוא מוצר תעשייתי הוליוודי המתיימר לקחת את שיריו המפורסמים של האמן המצליח, לקחת כמה שיותר מהשירים האלו, לבנות סביבם סיקוונסים בומבסטים, כמה שיותר בומבסטים, ולשלוח את הסרט הזה אל הקהל שרוצה שירה בציבור, איזשהו ליווי ויזואלי מאוד גרנדיוזי לשירים האלו שהם מכירים ואוהבים, ויכולים לשיר ביחד עם הסרט.

והאמת היא שזה עובד. מסחרית זה עובד. "מאמה מיה", "רפסודיה בוהמית", (וגם בארץ, "מרי לו") – הרעיון הוא לקחת כמה שיותר שירים מפורסמים של כוכב ידוע, ולבנות סביבם נראטיב מאולץ, מאוד מאולץ, כי הוא לא באמת חשוב, העיקר הם השירים. אז הנה עוד אחד. האופורטוניזם ההוליוודי הכי ציני שיש. מטרה מסחרית, לא אמנותית. והסרטים האלו מצליחים. מאוד מצליחים. הקהל נענה להם בשמחה. אני משתדל להימנע מהם. הסרט הכי מצליח בעולם בשנה האחרונה (חוץ מ"הנוקמים") הוא "רפסודיה בוהמית". לא ראיתי. לא עניין אותי (גם את "הנוקמים" לא ראיתי. גם הוא לא עניין אותי). אבל אלטון ג'ון – השירים שלו פחות בומבסטים. יש בהם יותר רגש. טעיתי לחשוב שאולי הסרט על חייו יטפל בהם ביותר תשומת לב.

מה פתאום. כבר אחרי 5 דקות הבנתי שהסצינות הדרמטיות כאן בנויות ברישול מתסכל וממש מעצבן. הכל, אבל הכל, מכופף ליכולת של הבמאי להביא אותה בעוד נאמבר מוסיקלי גרנדיוזי עם ריקודים, צבע, צילום מסחרר, אבל בלי באמת לשים לב לדרמה בחייו של האמן. מסכן טארון אגרטון. הוא באמת משתדל להיכנס מתחת לעור של נפש שכל מה שהיא רוצה זה אהבה. אמיתית. הוא באמת מנסה. אבל אין לו עם מה לעבוד. אין כאן כמעט תסריט. כל הסצינות קצרות מדי, לא מאפשרות לאלמנט הדרמטי להיבנות (כי הוא לא חשוב ליוצרי הסרט. מה שחשוב הוא: עוד! שיר!!). הרי אפילו הסצינה הכי דרמטית מהבחינה הזאת, סצינת נסיון ההתאבדות בבריכה, אפילו הסצינה הזאת הופכת לנאמבר מוסיקלי סר טעם. האנשים שקופצים להציל אותו הופכים לרקדנים בתוך המים, ותוך פחות מחצי דקה הוא ישיר את "רוקטמן" על הבמה, אחרי שהיה בבית חולים למשך כ-5 שניות מסך. השיר הוא החשוב, לא האפקט הדרמטי.

ואפילו השירים עצמם לא חשובים. אף אחד מהשירים (אף אחד!) לא מנוגן כאן במלואו. במקום לדלל את כמות השירים, ולתת את הכבוד הראוי לאלו שכן נכנסו לסרט, הרעיון כאן הוא לתת בראש (עם נבוט), כמה שיותר שירים, וכמה שיותר חזק. אני מניח שאם מלאכת הבימוי היתה ניתנת לג'ון קארני (שביים את "התחלה חדשה", ואת "פעם אחת") השירים היו נמצאים כאן במלואם, כי קארני הדגים בסרטיו שהוא באמת אוהב מוסיקה. "רוקטמן" לא אוהב מוסיקה. הסרט הזה הוא מוצר תעשייתי שדוחס בווליום מאוד גבוה הכי הרבה שאפשר, ומאבד את האיכות של העיבודים מהר מאוד.

וגם אם יש איזשהו רגע של השראה, הוא די מהר טובע בים של גרנדיוזיות. "רוק קרוקודיל", למשל, היה יכול להיות רגע שיא מרשים של השראה קולנועית יפה, אבל כשכל הסרט כל כך עצום מימדים, אז גם הרגע הזה מאבד את הייחוד שלו (ולא עוזר שלפני אותו רגע יש הילוך איטי. זה רק הופך את הרגע הזה לפאטתי).

אמרתי כמה פעמים שאני מתעב את הז'אנר הזה שנקרא מיוזיקל. בשכאלו יש סיפור שנקטע אין ספור פעמים בשביל הנאמברים המוסיקליים. ב"רוקטמן" אפילו את זה אין. יש רק קקופוניה של שירים שהיו פעם יפים, עם סיפור שרק מפריע. בשבילי הצפייה בסרט הזה היתה סבל מתמשך.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s