ארית'ה פרנקלין חסד מופלא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Amazing Grace)

קבלו את הגדולה מכולם, האחת והיחידה, המלכה, הזמרת ששברה את כל השיאים, האשה עם הקול הכי גדול שתשמעו בחייכם…


אני ילד של שנות ה-80. ואני מכיר את השירים של ארית'ה פרנקלין. קצת מכיר. בהחלט מודע למעמדה כמלכת הסול. אבל אני לא מעריץ אותה. אני גם רחוק מהתרבות השחורה שממנה צמחה הזמרת הזאת. והגילוי של הסרט הגנוז הזה מלפני יותר מ-45 שנה עניין אותי, אבל לא באמת ריגש אותי. ובכל זאת, הלכתי לראות את הסרט הזה, ואפילו מאוד התרגשתי.

אני מניח שאם היתי שומע את השירים האלו ברדיו, או בדיסק, הייתי חושב שמדובר בשירים לא רעים, ובזמרת מרשימה, אבל באותה מידה לא באמת הייתי מתרגש. אבל בצפייה בביצוע החי של השירים האלו יש משהו שתפס אותי. כי הנה, כבר ב-1972, ארית'ה פרנקלין היתה זמרת מבוססת עם רקורד. ועדיין, היא לא משחקת את המשחק. הרי אנחנו מכירים את ההצגה: מישהו מציג את הזמרת, מעלה אינספור סופרלטיבים (ראו את הפסקה הראשונה של הביקורת הזאת), ואז הזמרת עולה לבמה, מחיאות כפיים, שריקות, התלהבות, המצלמות רצות לאורך ורוחב הבמה, לאורך ורוחב הקהל, המוסיקה משתוללת, התאורה משתוללת, הזמרת משתוללת – והכל הופך להיות שואו אחד גדול, אמנם מרשים מאוד בעוצמה שלו, אבל כזה שבסופו של דבר מאבד את הקשר הרגשי עם הבסיס לכל זה – השיר הקטן והבודד, זה שלשמו התכנסנו מלכתחילה.

זה לא מה שקורה פה.ההופעה המתועדת כאן מתרחשת בכנסיה. עצם העובדה הזאת כבר מחייבת התנהגות מכובדת יותר. יש כומר שמציג את הזמרת, ואכן דואג לסופרלטיבים כולם, ואז עולה הזמרת. ארית'ה פרנקלין. בשמלה ארוכה ושני עגילים תואמים וצנועים. היא מתיישבת ליד פסנתר, מתחילה לנגן. היא שרה שיר אחד, ואז להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת