ארית'ה פרנקלין חסד מופלא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Amazing Grace)

קבלו את הגדולה מכולם, האחת והיחידה, המלכה, הזמרת ששברה את כל השיאים, האשה עם הקול הכי גדול שתשמעו בחייכם…


אני ילד של שנות ה-80. ואני מכיר את השירים של ארית'ה פרנקלין. קצת מכיר. בהחלט מודע למעמדה כמלכת הסול. אבל אני לא מעריץ אותה. אני גם רחוק מהתרבות השחורה שממנה צמחה הזמרת הזאת. והגילוי של הסרט הגנוז הזה מלפני יותר מ-45 שנה עניין אותי, אבל לא באמת ריגש אותי. ובכל זאת, הלכתי לראות את הסרט הזה, ואפילו מאוד התרגשתי.

אני מניח שאם היתי שומע את השירים האלו ברדיו, או בדיסק, הייתי חושב שמדובר בשירים לא רעים, ובזמרת מרשימה, אבל באותה מידה לא באמת הייתי מתרגש. אבל בצפייה בביצוע החי של השירים האלו יש משהו שתפס אותי. כי הנה, כבר ב-1972, ארית'ה פרנקלין היתה זמרת מבוססת עם רקורד. ועדיין, היא לא משחקת את המשחק. הרי אנחנו מכירים את ההצגה: מישהו מציג את הזמרת, מעלה אינספור סופרלטיבים (ראו את הפסקה הראשונה של הביקורת הזאת), ואז הזמרת עולה לבמה, מחיאות כפיים, שריקות, התלהבות, המצלמות רצות לאורך ורוחב הבמה, לאורך ורוחב הקהל, המוסיקה משתוללת, התאורה משתוללת, הזמרת משתוללת – והכל הופך להיות שואו אחד גדול, אמנם מרשים מאוד בעוצמה שלו, אבל כזה שבסופו של דבר מאבד את הקשר הרגשי עם הבסיס לכל זה – השיר הקטן והבודד, זה שלשמו התכנסנו מלכתחילה.

זה לא מה שקורה פה.ההופעה המתועדת כאן מתרחשת בכנסיה. עצם העובדה הזאת כבר מחייבת התנהגות מכובדת יותר. יש כומר שמציג את הזמרת, ואכן דואג לסופרלטיבים כולם, ואז עולה הזמרת. ארית'ה פרנקלין. בשמלה ארוכה ושני עגילים תואמים וצנועים. היא מתיישבת ליד פסנתר, מתחילה לנגן. היא שרה שיר אחד, ואז עוברת לקדמת הבמה, שם תהיה לכל אורך ההופעה (עד שתחזור לפסנתר לשיר האחרון). הזמרת כמעט ולא זזה לכל אורך ההופעה. עיניה סגורות בחלק גדול מהזמן. ארית'ה פרנקלין לא מתעסקת בשואו. ארית'ה פרנקלין מתעסקת רק בדבר אחד ויחיד – בשירה.

ואיזה קול גדול היה לה. הרגעים שבהם הקול האדיר שלה עולה למעלה הם הרגעים שבהם גם הרגש שלי עולה. וזה לא רק בגלל איכות השירה שלה. זה בגלל ההתנהגות שלה, שנחשפת כאן בסרט. בסירוב שלה לשחק את משחק התהילה. ארית'ה פרנקלין כאן בשביל להצדיק את המוניטין שלה, לא בשביל לחגוג אותו.

ויותר מכך

כל השירים כולם הם שירים דתיים. ג'יזוס, אלוהים, וכל זה. ישו הוא חבר שלך. גרסה שלה ל "יש לך חבר" של ג'יימס טיילור הופכת ל"ישו יהיה חבר שלך". כמובן שאני לא נוצרי, ושירים שכאלו שנועדו לחזק את הקשר הרוחני של האדם עם אלוהיו בדרך כלל נראים לי מגוחכים למדי, אבל הדרך שבה פרנקלין מתנהגת בסרט, עם עיניה העצומות בחלק גדול מהזמן, אפילו הייתי אומר כמעט התנתקות ממה שקורה מסביבה (היא כמעט לא מדברת לכל אורך הסרט. רק שרה)  – כל זה גרם לי להרגיש שהיא לא רק שרה, מתרכזת באמנות שלה, אלא, מכיוון שמדובר בשירים דתיים, הרגשתי שמדובר כאן בתפילה של אדם מול אלוהיו. של התייחדות של אשה עם האמונה שלה. בתוך קהל של מאות אנשים עומדת לה אשה מאוד כשרונית, מסרבת להיכנע לחטא היוהרה, ושרה-מתפללת בקול גדול ובאמונה שלמה. שרה את הכאב הגדול והפרטי שלה אל מול מי שיכול להושיע ולרפא, גם אם אני לא יודע את פרטי הכאב שלה.

ולתפילה הזאת גם אדם חילוני שכמוני יכול להתחבר רגשית. להתייחדות של אדם עם אלוהיו. כמו שולי רנד ב"אושפיזין". כמו רועי אסף בסצינת חוף הים ב"משגיחים". כמו הדס ירון ברגעים הכי כואבים שלה ב"למלא את החלל". כמו ארית'ה פרנקלין ב"חסד מופלא".

כשהביקורת האמריקאית אומרת שהסרט הזה הוא חוויה ספיריטואלית-דתית, לזה הם מתכוונים. וזה עובר גם אלי.  מוסיקה טובה, זמרת גדולה, שירים יפים, והתכוונות אמיתית. סרט מרגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s