מסיבה סוף: הביקורת

(שם הסרט במקור: MA)

זה היה יכול להיות סרט מרתק. אשה לא צעירה המתחברת עם קבוצת נערים ונערות, מספקת להם משקאות חריפים ומקום נסתר לחגוג הרחק מעיניהם הפקוחות של ההורים, וכשבני הנוער מתחילים להבין שיש משהו מוזר ולא מאוד בריא באשה הזאת שבוחרת להתרועע עם אנשים צעירים ממנה בהרבה – אז כבר מאוחר מדי. המיס-מאץ' הזה היה יכול לעבוד הרבה יותר טוב ממה שקורה באמת בסרט הזה. ועם זאת, מה שיצא בסוף הוא סרט…בסדר כזה. לא מלהיב, אבל גם לא נורא. מוצר הוליוודי זניח.כי צריך לומר כבר מהתחלה שבחלק האחרון של הסיפור, כשהסרט מתחיל להתפרע באמת, אז כן, זה עובד ומרשים מאוד. ומערכות היחסים בין בני הנוער, הכימיה בין כולם כאן מלבבת ודי אמינה להרגשתי. בני נוער, עד כמה שאני יכול להעריך, הם באמת כאלו. כלפי חוץ הם יאמרו: בטח, תביא שוט, בוודאי שאני רוצה לשתות, להשתכר, לשכב עם ההיא/ ההוא. אבל כשרגע האמת יגיע, לא בטוח שהוא באמת יקח את הכוסית ליד, לא בטוח שהיא באמת תוריד את החולצה. הרצון להיות מבוגרים, להראות לכולם שאתה לא מפחד, אבל גם הפחד ברגע האמת – אלו הם הרגעים בסרט שבהם האינטראקציה בין כל בני הנוער לבין האשה המשונה הזאת, ובעיקר בינם לבין עצמם – הרגעים האלו שממלאים את רוב הסרט הופכים אותו לנעים וחביב, וכשמגיעים רגעי האימה – למחרידים.

אבל יש כאן הרבה דברים מחופפים עד כדי תסכול. אלמנטים שאם היו מטופלים כראוי, הסרט הזה היה הופך למרתק ומחריד באמת. למשל: האשה הזאת עובדת במרפאת כלבים. הבוסית שלה (אליסון ג'אני, שחקנית מעולה זוכת אוסקר על "אני טוניה" שמקבלת כאן תפקיד כפוי טובה שאין לה מה לעשות איתו) כל הזמן צועקת עליה. אם האשה הזאת עושה עבודה לא טובה, אולי כדאי לפטר אותה? ובכלל, כל מה שקורה כאן מקורו במשהו שקרה בעברה של MA. הדבר הזה נראה בסרט בשלושה-ארבעה פלאשבקים קצרים, שמשולבים בסרט בדרך מגושמת, ולא בנויים מספיק טוב כדי שאני ארגיש את ההשפלה שהיא הרגישה, שהיתה כל כך גדולה עד כדי כך שהיא תגרום לה למעשים כל כך קיצוניים זמן רב לאחר מכן.

ובכלל, עברו למעלה מ-30 שנה מאז אותו מקרה. אם הדבר הזה עדיין בוער בה, זה צריך היה להיבנות בדרך הדרגתית יותר. אוקטביה ספנסר מנסה ככל יכולתה להעביר את ההשפלה העמוקה שהיא מרגישה, אבל זה לא נמצא בתסריט. לא קיבלתי את ההרגשה שיש כאן תכנית שטנית מפורטת של האשה הזאת לנקמה. היא סוחבת את ההרגשה הזאת לאורך עשרות שנים, לא מרפה מזה, ולקראת הסוף זה באמת יוצא בטירוף פסיכי, אבל אין באמת בניה דרמטית לקראת ההתפוצצות הלא נורמלית הזאת.

אז דרמטית הסרט הזה לא באמת מחזיק. הוא נחמד למדי, אבל הוא לא באמת בונה את האימה של עכשיו, ולא של העבר. אז זה מה שנשאר – סרט אימה מרשים, אבל לא באמת מחריד או מטלטל או מרגש. מוצר הוליוודי חסר ייחוד, שהבטיח הרבה, וקיים מעט.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מסיבה סוף: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s