צעצוע של סיפור 4: הביקורת

(שם הסרט במקור: Toy Story 4)

לפני כמה ימים פיקסאר הודיעו בחגיגיות על סרט חדש שהם מתכננים להוציא בשנה הבאה. סרט שנקרא Soul. סרט שהוא אינו סרט המשך, אלא יצירה אורגינלית וחדשה. הידד! איזה כיף שיש עדיין אנשים שעושים דברים חדשים…

כי העולם ההוליוודי עובד על שטנצים מוכרים. וגם פיקסאר נכנעו (כבר מזמן) לחשיבה הזאת. העניין עם האולפן הזה הוא, שברוב הפעמים גם ההמשכים שלהם עמדו בסטנדרטים גבוהים מאוד של יצירה. אבל האם באמת היינו צריכים עוד סרט המשך ל"צעצוע של סיפור"? והאם, למרות ריח הכסף החריף מהפרויקט הזה, האם פיקסאר עומדים בסטנדרט של עצמם, ויוצרים סרט ראוי?כל הביקורות שאני קורא מסביב קדות קידה עמוקה לסרט הזה. אני נשאר מחוץ לחגיגה. לא ממש סבלתי מהצפיה בו, ואפילו היו בו כמה רגעים משעשעים ונחמדים, וזאת בסך הכל חוויה נעימה בקולנוע לילדים שיצאו ממש עכשיו לחופש, אבל זאת גם הבעיה העיקרית שלי עם הסרט: הרי ברוב הפרויקטים שלהם, פיקסאר ידעו לאזן בין יצירות שכוונו לילדים לבין הוספת ערך מוסף למבוגרים שבינינו. הם באמת ובתמים יצרו סרטים לכל המשפחה. ובכן, לא עוד. או לפחות, לא כאן. "צעצוע של סיפור 4" לא רק שאינו נחוץ, נדמה לי שהוא מכווון מראש לילדים בלבד והוא עושה הנחות ויוצר תסריט שכולו הרפתקאות נחמדות, אבל ללא ערך מוסף. המבוגרים (ואני מנחש שהביקורות הטובות שאתם קוראים מגיעות משם) חיים בעיקר על הנוסטלגיה לסרטים הקודמים.

צעצועים הם אלמנט שנמצא שם בשביל הילדים. לכאורה, המרדף של וודי ב"צעצוע של סיפור 4" הוא עבור הילדה. עבור זאת שאיבדה את הצעצוע החביב עליה, ועכשיו היא עצובה. למעשה, המרדף הזה נגמר די מהר, והוא כבר מגיע הביתה. רק שוודי עושה עצירה קטנה, והעצירה הזאת נמשכת סרט שלם. והעצירה הזאת היא לא בשביל הילדה, אלא בשביל עצמו. לפגוש מכרה ותיקה. מישהי מהעבר. וכמו שסצינת הסיום מוכיחה, הפעם הסרט הוא בשביל האהבה, בשביל הצעצוע, ולא בשביל המטרה הגדולה יותר – לתת שמחת חיים לילדה. ואכן, בסצינה הזאת, שלכאורה מתפקדת כסצינת שיא גרנדיוזית, המוסיקה לוחצת בכוח, ואני עמדתי קצת מהצד, ולא ממש השתתפתי בקרשנדו הרגשי הזה. אם אתה כל הזמן מדבר על לעשות את זה עבור הילדה, ובסוף עושה משהו בשביל עצמך, אני קצת מבולבל. הרי וודי, בדיבובו של טום הנקס, מייצג את הערכי, הנכון, ומשהו במצפן הזה התקלקל.

מה גם שיש שם דמויות רעות מדי, בובות מפחידות, וחד מימדיות מדי, וכשאחת מהן עוברת טרנספורמציה במהלך הסרט, שינוי שאני לא ממש מבין (מדמות רעה לטובה), השינוי הזה לא עשוי בהדרגתיות, והמעבר מרוע אבסולוטי לטוב קצת קיצוני מדי בשבילי, ולא עובד דרמטית או רגשית. והצעצוע החדש הזה – כן, הוא חמוד, אבל הוא אומר הרבה יותר מדי פעמים את המילה "זבל", והבדיחה הזאת מתחילה לעייף מהר מאוד. הדמות הזאת, שמתחילה חמוד, הופכת להיות קצת טיפשית, כזאת שבורחת ל"זבל" מהר מדי ויותר מדי פעמים. גם הבדיחה הזאת על "הקול הפנימי" של באז לייטייר (שמקבל זמן מסך מועט מדי) חוזרת יותר מדי פעמים.

וכל זה יוצר את ההרגשה שלי שהפעם פיקסאר כיוונו יותר לזאטוטים, ושכחו את הערך המוסף שמצטרף לרוב היצירות שלהם, ערך מוסף שהופך את הסרטים שלהם לסרטים שמרגשים גם מבוגרים. אז כן, המרדפים חביבים, יש כמה בדיחות לא רעות, ואפילו צחקתי פה ושם. אבל זה כבר לא זה.

אולי המשהו המקורי הזה שהם מבטיחים לנו בשנה הבאה יהיה שווה משהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s