המתים אינם מתים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Dead Don't Die)

והנה מגיע סרט חדש של ג'ים ג'רמוש. איזה כיף. האיש הזה, כבר בן 66, לא מראה סימנים של האטה, והוא ממשיך להיות נאמן לקו שלו. ג'רמוש הוא כבר ז'אנר קולנועי בפני עצמו. הוייב הג'רמושי הוא ייחודי, ולא ניתן לטעות בו. וייב קו⋅לי מאוד, גם אם מסביב קורים דברים גדולים (למשל, אנשים בורחים מהכלא ב"נרדפי החוק"), או שלא קורה, בעצם, כלום (ב"פטרסון")  – כל האנשים כולם תמיד Cool – עוצרים לחשוב ולדבר פילוסופיה, אבל כזאת שנוגעת באופן ישיר לחיים שלהם (ושלי). ג'רמוש הוא תמיד מצחיק, ומלא חמלה.

וג'רמוש כבר נגע באופן נפלא בז'אנר הערפדים (ב"רק האוהבים שורדים"), אז עכשיו הוא מנסה לגעת בזומבים. לדעתי, הסרט הזה הוא חובה לאוהבי הבמאי המאוד מיוחד הזה, כי גם כאן, כמו תמיד, מגע היד שלו ניכר והסרט מאוד משעשע, אבל למי שרוצה להבין למה האיש הזה כל כך יוצא דופן במפה הקולנועית העולמית אולי כדאי להתחיל מסרטים אחרים, כי "המתים לא מתים" הוא אולי סרט מבדר, קליל, ונעים, אבל כיצירה שלמה בפני עצמה, נפרדת מגוף העבודה הגדול של ג'רמוש, הוא לא מאוד מספק.

ראשית, נדמה לי שהסרט הזה מתפזר מדי. ג'רמוש הביא לכאן הרבה מאוד שחקנים שכבר שיתפו איתו פעולה בעבר, וניכר שהוא אוהב לעבוד איתם והם אוהבים לעבוד איתו, אבל התסריט של הסרט הזה מתפזר להרבה יותר מדי כיוונים, הרבה יותר מדי דמויות, ואין ממש מרכז תשומת לב, מרכז רגשי ללכת איתו. הרי ב להמשיך לקרוא