המתים אינם מתים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Dead Don't Die)

והנה מגיע סרט חדש של ג'ים ג'רמוש. איזה כיף. האיש הזה, כבר בן 66, לא מראה סימנים של האטה, והוא ממשיך להיות נאמן לקו שלו. ג'רמוש הוא כבר ז'אנר קולנועי בפני עצמו. הוייב הג'רמושי הוא ייחודי, ולא ניתן לטעות בו. וייב קו⋅לי מאוד, גם אם מסביב קורים דברים גדולים (למשל, אנשים בורחים מהכלא ב"נרדפי החוק"), או שלא קורה, בעצם, כלום (ב"פטרסון")  – כל האנשים כולם תמיד Cool – עוצרים לחשוב ולדבר פילוסופיה, אבל כזאת שנוגעת באופן ישיר לחיים שלהם (ושלי). ג'רמוש הוא תמיד מצחיק, ומלא חמלה.

וג'רמוש כבר נגע באופן נפלא בז'אנר הערפדים (ב"רק האוהבים שורדים"), אז עכשיו הוא מנסה לגעת בזומבים. לדעתי, הסרט הזה הוא חובה לאוהבי הבמאי המאוד מיוחד הזה, כי גם כאן, כמו תמיד, מגע היד שלו ניכר והסרט מאוד משעשע, אבל למי שרוצה להבין למה האיש הזה כל כך יוצא דופן במפה הקולנועית העולמית אולי כדאי להתחיל מסרטים אחרים, כי "המתים לא מתים" הוא אולי סרט מבדר, קליל, ונעים, אבל כיצירה שלמה בפני עצמה, נפרדת מגוף העבודה הגדול של ג'רמוש, הוא לא מאוד מספק.

ראשית, נדמה לי שהסרט הזה מתפזר מדי. ג'רמוש הביא לכאן הרבה מאוד שחקנים שכבר שיתפו איתו פעולה בעבר, וניכר שהוא אוהב לעבוד איתם והם אוהבים לעבוד איתו, אבל התסריט של הסרט הזה מתפזר להרבה יותר מדי כיוונים, הרבה יותר מדי דמויות, ואין ממש מרכז תשומת לב, מרכז רגשי ללכת איתו. הרי ב"רק האוהבים שורדים" היו לנו שני הערפדים, ב"פטרסון" היה לנו את נהג האוטובוס, ב"נדרפי החוק" היו לנו את שלושת נרדפי החוק, אבל ב"המתים לא מתים" יש הרבה יותר מדי דמויות, הרבה מאוד סיפורים, אף אחד מהם לא מקבל את המשקל הרגשי המספק, והכל נשאר ברמת ההערה המשועשעת, אבל לא באמת משהו שנוגע בי ומזיז לי.

אז כן, טילדה סווינטון מצחיקה מאוד, וביל מארי נהדר, וטום ווייטס מקסים, וסטיב בושמי עושה את השטיק הקבוע שלו, וקלואי סוויני מספקת קונטרה רגשית משעשעת לקוליות של שני השוטרים, ואיגי פופ (בתמונה למעלה) בהופעת אורח זומבית מקסים – הסרט הזה הוא כמו חידון טריוויה מלבב לאוהבי ג'רמוש שמזהים באיזה סרט של ג'רמוש הוא השתתף בעבר (פופ, למשל, היה נושא סרטו הדוקומנטרי האחרון של ג'רמוש), אבל לא הרבה יותר מכך, כי התסריט נוגע לא נוגע, מסמן נקודות אבל לא ממש מפתח אותן.

מה גם שנדמה לי שאין ממש אמירה מרכזית בסרט הזה שתלכד את כל קרעי הסיפורים האלו למשהו הומוגני. הרי הרבה פעמים בסרטים של ג'רמוש מצאתי סיבה לכל ההתכנסות הטקסית הזו בקולנוע לצפיה בסרט של ג'רמוש. הפעם נדמה לי שג'רמוש עצמו בורח לבדיחה הקלה מדי – ההומור העצמי על עצם הצפיה בקולנוע (יש את הבדיחה על שיר הנושא, ואח"כ על התסריט של הסרט שבו אנחנו בעצם צופים – הסרט הזה מדבר על עצמו במודע, אבל זאת בדיחה קלה מדי לברוח אליה, כי אין כאן בסיס אמיתי לסרט).

אז כולם כאן נהנים לשחק, והסרט הזה הוא באמת סרט כיפי ומשעשע למדי, הוא רק לא באמת משאיר אחריו משהו. סרט חביב מאוד, אבל זניח למדי בפילמוגרפיה העשירה של ג'רמוש. יש לו יותר טובים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s