מלון מומבאי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hotel Mumbai)

צהוב מאובק. מאוד צהוב. מאוד אבק. הדבר הראשון שמכה בעין בסרט הזה הוא הצבע הצהוב הזה.

יש לי הרבה טענות ל"מלון מומבאי", אבל צריך לומר מראש שמדובר בסרט מרשים מאוד, עשיר ומנקר עיניים, שמסתכל לרוע הטהור ישר בעיניים. סצינות הטרור כאן מחרידות בישירות הפשוטה שלהן. בניגוד לרוב הסרטים האמריקאים, לא כל האנשים כאן יצאו בחיים (ולא משנה אם מגלם אותם שחקן מאוד מפורסם). יש כאן מבט חסר רחמים על אנשים שטופי מוח שמבצעים פעולת טרור נרחבת ואכזרית מאוד כמו רובוטים יעילים מאוד – וזה יוצר הרגשה של חוסר אונים לפעמים אל מול הדם וההרג הבלתי נתפסים.

אבל מעבר לכך, יש כאן תסריט לא מפותח, וגישה לא ברורה בבימוי. אני מניח שנקודת המוצא של יוצרי הסרט היתה להסתכל על התקפת הטרור הקטלנית הזאת במומבאי דרך הפריזמה של הפערים הכלכליים העצומים בין שכבות אוכלוסיה בהודו באופן פרטי, ובעולם בכלל באופן יותר כללי. כמה פעמים במהלך הסרט המפעיל של הטרוריסטים מדבר איתם באוזניות על אנשים עשירים שגנבו לנו את החיים, ומבקש מהם למצוא את האנשים הכי עשירים כדי לשמש להם בני ערובה. אנת'וני מאראס, שזהו הפיצ'ר הראשון שהוא מביים, החליט לצלם את כל הסרט בגוונים של צהוב, ולהתמקד בהתקפת הטרור במלון הטאג' המפואר במומבאי, אבל באותה נשימה, הסרט אולי יפה לעין, ועם זאת מאבד קשר ללב, כי הסגנון חם מדי, נעים מדי, מרהיב מדי, והתקפות הטרור האלו, אמנם נוראיות בישירות הפשוטה שלהן, אבל בסופו של דבר אני מרגיש שיש כאן סרט מתוק מדי, מלטף מדי, על תופעה קשוחה מדי.כי הדמויות כאן סובלות מפיתוח רזה במיוחד. יש את הזוג האמריקאי בטיול (עם תינוק, כמובן); הרוסי גס הרוח; העובד הצייתן; ומנהל המטבח הקפדן (אנופאם קר, השחקן היחיד שבאמת מצליח להוציא מים מהסלע מהדמות שלו). כולם כאן נשארים ד להמשיך לקרוא