מלון מומבאי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hotel Mumbai)

צהוב מאובק. מאוד צהוב. מאוד אבק. הדבר הראשון שמכה בעין בסרט הזה הוא הצבע הצהוב הזה.

יש לי הרבה טענות ל"מלון מומבאי", אבל צריך לומר מראש שמדובר בסרט מרשים מאוד, עשיר ומנקר עיניים, שמסתכל לרוע הטהור ישר בעיניים. סצינות הטרור כאן מחרידות בישירות הפשוטה שלהן. בניגוד לרוב הסרטים האמריקאים, לא כל האנשים כאן יצאו בחיים (ולא משנה אם מגלם אותם שחקן מאוד מפורסם). יש כאן מבט חסר רחמים על אנשים שטופי מוח שמבצעים פעולת טרור נרחבת ואכזרית מאוד כמו רובוטים יעילים מאוד – וזה יוצר הרגשה של חוסר אונים לפעמים אל מול הדם וההרג הבלתי נתפסים.

אבל מעבר לכך, יש כאן תסריט לא מפותח, וגישה לא ברורה בבימוי. אני מניח שנקודת המוצא של יוצרי הסרט היתה להסתכל על התקפת הטרור הקטלנית הזאת במומבאי דרך הפריזמה של הפערים הכלכליים העצומים בין שכבות אוכלוסיה בהודו באופן פרטי, ובעולם בכלל באופן יותר כללי. כמה פעמים במהלך הסרט המפעיל של הטרוריסטים מדבר איתם באוזניות על אנשים עשירים שגנבו לנו את החיים, ומבקש מהם למצוא את האנשים הכי עשירים כדי לשמש להם בני ערובה. אנת'וני מאראס, שזהו הפיצ'ר הראשון שהוא מביים, החליט לצלם את כל הסרט בגוונים של צהוב, ולהתמקד בהתקפת הטרור במלון הטאג' המפואר במומבאי, אבל באותה נשימה, הסרט אולי יפה לעין, ועם זאת מאבד קשר ללב, כי הסגנון חם מדי, נעים מדי, מרהיב מדי, והתקפות הטרור האלו, אמנם נוראיות בישירות הפשוטה שלהן, אבל בסופו של דבר אני מרגיש שיש כאן סרט מתוק מדי, מלטף מדי, על תופעה קשוחה מדי.כי הדמויות כאן סובלות מפיתוח רזה במיוחד. יש את הזוג האמריקאי בטיול (עם תינוק, כמובן); הרוסי גס הרוח; העובד הצייתן; ומנהל המטבח הקפדן (אנופאם קר, השחקן היחיד שבאמת מצליח להוציא מים מהסלע מהדמות שלו). כולם כאן נשארים דמויות חד מימדיות, ללא רקע כמעט, ללא ירידה לפרטים של מערכות היחסים שביניהם, וכך, כשהטרור מכה בעוצמה, אני לא מרגיש צער על אף אחד ועל שום דבר כאן. ובגלל הטיפול הקולנועי העדין, אני לא נדרך, או חרד לגורל אף אחד כאן.

ובסופו של דבר, האמירה של הסרט, אם בכלל היתה כזאת, מתאדה באוויר. "מלון מומבאי" היא הפקה אוסטרלית המסתכלת על אירוע שאכן התרחש בהודו, עם קאסט בינלאומי, וההרגשה שלי במהלך הצפייה היתה של מבט משתומם מבחוץ על תופעה, ללא יכולת לענות על השאלה: אז למה הסרט הזה קיים בכלל? אני מניח שהעניין הכלכלי היה הזווית שנבחרה לבחינת הסיפור הזה, אבל המבט החיצוני הזה נשאר חיצוני, לא מערב אותי ממש בחיי הדמויות, ולא נותן לי להרגיש צער, או את המצוקה שלהן (הכלכלית או הקיומית) במצב הקיצוני אליו נקלעו. וגם אם יש רגע שבו אחד הטרוריסטים נפגע ונאנק מכאבים, הסרט הזה עושה ככל יכולתו שלא לתת לי ולו לרגע לנסות להבין את הבאד-גייז (כי זה מה זה לא מתאים במילייה הצדקני שבו הסרט הזה מסתובב…).

אז כן, "מלון מומבאי" הוא הפקה עשירה ומרשימה, אבל הוא כלי יפה וריק שלא באמת מזיז לי משהו בלב או גורם לי להבין משהו על העולם. פספוס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s