ארית'ה פרנקלין חסד מופלא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Amazing Grace)

קבלו את הגדולה מכולם, האחת והיחידה, המלכה, הזמרת ששברה את כל השיאים, האשה עם הקול הכי גדול שתשמעו בחייכם…


אני ילד של שנות ה-80. ואני מכיר את השירים של ארית'ה פרנקלין. קצת מכיר. בהחלט מודע למעמדה כמלכת הסול. אבל אני לא מעריץ אותה. אני גם רחוק מהתרבות השחורה שממנה צמחה הזמרת הזאת. והגילוי של הסרט הגנוז הזה מלפני יותר מ-45 שנה עניין אותי, אבל לא באמת ריגש אותי. ובכל זאת, הלכתי לראות את הסרט הזה, ואפילו מאוד התרגשתי.

אני מניח שאם היתי שומע את השירים האלו ברדיו, או בדיסק, הייתי חושב שמדובר בשירים לא רעים, ובזמרת מרשימה, אבל באותה מידה לא באמת הייתי מתרגש. אבל בצפייה בביצוע החי של השירים האלו יש משהו שתפס אותי. כי הנה, כבר ב-1972, ארית'ה פרנקלין היתה זמרת מבוססת עם רקורד. ועדיין, היא לא משחקת את המשחק. הרי אנחנו מכירים את ההצגה: מישהו מציג את הזמרת, מעלה אינספור סופרלטיבים (ראו את הפסקה הראשונה של הביקורת הזאת), ואז הזמרת עולה לבמה, מחיאות כפיים, שריקות, התלהבות, המצלמות רצות לאורך ורוחב הבמה, לאורך ורוחב הקהל, המוסיקה משתוללת, התאורה משתוללת, הזמרת משתוללת – והכל הופך להיות שואו אחד גדול, אמנם מרשים מאוד בעוצמה שלו, אבל כזה שבסופו של דבר מאבד את הקשר הרגשי עם הבסיס לכל זה – השיר הקטן והבודד, זה שלשמו התכנסנו מלכתחילה.

זה לא מה שקורה פה.ההופעה המתועדת כאן מתרחשת בכנסיה. עצם העובדה הזאת כבר מחייבת התנהגות מכובדת יותר. יש כומר שמציג את הזמרת, ואכן דואג לסופרלטיבים כולם, ואז עולה הזמרת. ארית'ה פרנקלין. בשמלה ארוכה ושני עגילים תואמים וצנועים. היא מתיישבת ליד פסנתר, מתחילה לנגן. היא שרה שיר אחד, ואז להמשיך לקרוא

15 שנה: פסטיבל TLV2019

אתמול נפתח בתל אביב פסטיבל TLV לקולנוע גאה לשנת 2019. אירוע הפתיחה התכבד בבכורה של סרט ישראלי חדש בשם "15 שנה" שהוא סרט מרשים למדי, גם אם לא ממש התחברתי אליו.

זוג חי ביחד 15 שנה. חברה קרובה נכנסת להריון. חיי הזוג נכנסים לסחרור, או יותר נכון, אחד מחברי הזוג מתחיל לגלות סימני משבר, המשפיעים על הקשר הארוך הזה שנמשך כבר 15 שנה.

אה, והזוג הזה שחי 15 שנה ביחד – הם שני גברים.להרגשתי, השורה האחרונה הזאת עושה עוול לסרט הזה. להתייחס ל"15 שנה" כסרט שמציג על המסך מציאות חיים הומוסקואלית נורמלית כמו שלא שכיח לראות בקולנוע זה מצד אחד נכון, אבל מצד שני, מנקודת המבט שלי, לדבר על זה גם עושה רדוקציה ליצירה עצמה. "15 שנה" מציג זוג ש להמשיך לקרוא

חורשות את הלילה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Booksmart)

לקח לי לא מעט זמן להתאהב בסרט הזה. אבל איפשהו באמצע של הסרט (או אם להיות ממש מדויקים: בסצינת הבריכה) נכנעתי לו. שם הבנתי שעם כל ההסתייגויות – אני לגמרי שבוי של הדמויות האלו, מרגיש אותן, מתרגש ועצוב איתן, ושמח איתן.

כי מי בכלל חשב שאני אלך לראות את הסרט הזה. הרי את הומור האיכס-פיכס אני דוחה מעלי בדרך כלל. הסרטים האלו שבהם גברים מתנהגים כאינפנטילים, ומחפשים רק זיונים – אלו הם סרטים שלא מעניינים אותי בכלל. אח"כ הגיעה הריאקציה הנשית – גם בחורות יודעות להפליץ ולשלשל. כן, הגועל הגיע עכשיו מכל הכיוונים. ובחודשים האחרונים הגע לחופינו שמעו של הסרט הזה – על שתי בחורות יום לפני סיום תיכון. הן הכי חכמות, הכי מרובעות, לא מבלות כמו כל שאר האיכס-פיכס. אבל גם הן רוצות לילה אחד של שחרור.

מי חשב שאני אלך לראות סרט על בחורות שעושות מה שהגברים עושים. ועוד אהנה ממנו.

כי אוליביה ווילד, שחקנית די ידועה, שעושה כאן את בכורת הבימוי, מתגלה כאן ככשרון לא קטן. אמנם לוקח לסרט קצת זמן להיכנס לגרוב, לקצב הנכון, אבל כבר בהתחלה ניתן לראות את ה להמשיך לקרוא

אדוני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sir)

אם לומר את האמת, לא ציפיתי להרבה מהסרט הזה. סיפור אהבה בלתי אפשרי בין בחור מהמעמד הגבוה לבחורה מהמעמד הנמוך. אני מכיר סרטים כאלו. יצרו לא מעט כאלו. וגם אם החידוש הוא שהסרט הזה מגיע מהודו, ומתרחש בהווה, ולא במאה ה-19 באנגליה, למשל, זה עדיין אמור להיות אותו סיפור.

ובכל זאת, חשבתי שאם הסרט הזה יהיה עשוי טוב, סיפור האהבה הזה ירגש אותי. הסרט הזה לא עשוי טוב.

ומכיוון שהוא מתרחש בהווה, חשבתי שאולי גם אלמד משהו על הודו של היום. את זה יש אולי ב"אדוני", אבל ממש בקטנה.כי אם מדובר בסיפור אהבה, הסיפור הזה כמעט ולא להמשיך לקרוא

איריס 2019: הזוכים

אתמול התקיים בקוויבק, קנדה, טקס פרסי האיריס של האקדמיה הקוויבקית לקולנוע. את המועמדים סקרתי כאן לפני כחודש וחצי, והפרסים שחולקו אתמול כיבדו, פחות או יותר, שני סרטים (וחצי).

הסרט שזכה בפרס האקדמיה הקנדית, "מושבה", קיבל מהאקדמיה הקוויבקית רק 3 פרסים – פרס לשחקן המשנה, לתגלית השנה, ולליהוק.

והבמה נותרה לשני סרטים עיקריים. אחד דרמה שנראית מרגשת ויפה, והשני קומדיה שעל פניה נראית טובת לב. והזוכה בפרס הסרט הטוב הוא להמשיך לקרוא

קו פרו 2019: ממשיכים למרות הכל

היום התקיים בתל אביב אירוע הפיצ'ינג השנתי של פורום קו פרו הישראלי. השנה זו השנה ה-21 ברציפות שבה מגיעים לכאן משקיעים ומנהלי תוכן מכל קצוות העולם כדי לשמוע, לייעץ, ואפילו להשקיע ביצירה דוקומנטרית ישראלית. בשנים שעברו נוצרו בעקבות האירוע השנתי הזה עשרות סרטים ישראלים, בחלקם ממש מצוינים, זוכי פרסים (כולל אפילו מועמדויות לאוסקר), ובאופן כללי, האירוע הזה קידם את היצירה הישראלית בצורה משמעותית.

ועם זאת, צריך לומר שעצם קיומו של האירוע השנה הוא הישג בפני עצמו. כחודשיים אחרי קו-פרו 2018 נפטרה ארנה ירמות, שהיתה היוזמת, המפיקה, המארגנת, ובכלל הרוח החיה מאחורי כל המפעל המפואר הזה למשך כל עשרים שנות קיומו. והנה השנה האירוע הזה ממשיך לחיות ולהתקיים, למרות מותה של האשה שהגתה אותו. צריך לומר הרבה מילים טובות לאסנת עדן, שהגיעה לקו-פרו מכאן 11, נכנסה לנעליים גדולות מאוד, והרימה אירוע מכובד ומרשים. אמנם כמות הפרויקטים שהוצגה בפני האורחים מחו"ל היתה קטנה יותר מהרגיל (בדרך כלל אירוע הפיצ'ינג נמשך על פני יומיים, וכלל למעלה מ-20 פרויקטים. השנה הוצגו באירוע רק 14 פרויקטים, והוא נמשך על פני יום אחד מרוכז), אבל האירוח, שמצא הפעם אכסניה חדשה ונעימה בנוה צדק, היה מסביר פנים, מקצועי, וכולם באו בנפש חפצה לשמוע ולעזור לקולנוע הדוקומנטרי הישראלי להמשיך ולכבוש שיאים.למרבה הצער, ולמרות שהאורחים מחו"ל דווקא אהבו את רוב הפרויקטים שהוצגו בפניהם, אני מצאתי את רוב הסרטים שנמצאים בתהליך עבודה חצי אפויים, לא ממש מעניינים, או מעניינים אבל עדיין בתהליך גיבוש של סגנון ואפילו נראטיב (כלומר – כל הפרויקטים ידעו את הסיפור המרכזי, אבל רובם לטעמי לא היו סגורים על מה בדיוק הם הולכים להתמקד). ובכל זאת, מבין הסרטים שנמצאים בתהליך הפקה והוצגו היום בפני פורום המשקיעים הבינלאומי, אלו הם הפרויקטים שהכי מסקרנים אותי, אלו שאני אחפש בדוקאביב 2020-21:

דוקטור מוריס – בימוי איתמר אלקלעי ומיטל צביאלי

זה סיפור יוצא דופן. איש בשם דוקטור מוריס היה טייס בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה. בגיל 40 הוא התחתן עם להמשיך לקרוא

דוקאביב 2019: אפולו 11

(שם הסרט במקור: 11 Apollo)

זה היה אמור להיות תיעוד מלהיב של צילומים שטרם נחשפו ממסעה של החללית אפולו 11 לירח, לפני קרוב ל-50 שנה. זה היה אמור להיות מלהיב. אבל זה לא. זה נייטרלי.

הסרט הזה מציב זה לצד זה את צילומי החללית במסע לירח, ואת מרכז הבקרה ביוסטון טקסס. המון צילומים של אנשים שאני לא מכיר ולא לומד להכיר, עם שמות תואר של מקצועות שאני לעולם לא אבין ולא מנסים אפילו להסביר לי במהלך השעה וחצי של הסרט, ועל ידם, צילומים מהמסע של החללית לירח, רק כמעט בלי האנשים שהיו באותה חללית. למעשה, אני חושב שרואים את פניהם של האסטרונאטים שעשו את המסע ההסטורי הזה רק פעמיים במהלך הסרט – לפני ההמראה, ואחרי הנחיתה חזרה בכדור הארץ.למעשה, מדובר בכרוניקה מלאת מושגים טכניים ומושגים מקצועיים, כולל איורים מסבירים בגוף הסרט (ושעון עצר המוצג על המסך לקראת כל שלב במסע הזה). וכך אין אנשים בסרט הזה, יש רק תיאור מסע. אין דרמה. וזה לא שהסרט הזה לא מנסה. יש שימוש אינטנסיבי במוסיקה, שימוש שמנסה בצורה מלאכותית להעלות את הדרמה (זה עובד רק פעם אחת – השקטת המוסיקה וסאונד של דפיקות לב במהלך ההמראה). המוסיקה היא כמובן אלקטרונית, כי כבר התרגלנו למוסיקה שכזאת שמלווה סרטי חלל (המוסיקה יפה כשלעצמה, אבל זאת כבר קלישאה לשים מוסיקה כזאת שתלווה צילומי חלל).

ובכלל, אני ציפיתי לשקט. ציפיתי למבט משתאה ב להמשיך לקרוא