החיוך האטרוסקי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Etruscan Smile)

לפני כמה חודשים גלשתי להנאתי באינטרנט, וחשבתי פתאום: מה קרה לת'ורה בירץ', אותה בחורה שהתפרסמה ב"אמריקן ביוטי", הסרט ההוא עם קווין ספייסי, ואח"כ עשתה עוד סרט אחד יפהפה עם סקרלט ג'והנסון ועם סטיב בושמי, ואז נעלמה? אז בדקתי ב-Imdb, ובמקרה נפלתי על דף הסרט הזה. תחת שמות הבמאים היה כתוב: עודד בן-נון ומיכל ברזיס. זה הפתיע אותי, ולרגע שמחתי. הנה שני במאים מוכשרים, שעשו סרט גמר יפה בסם שפיגל ("עונג שבת" – כאן בלינק לצפייה), ואח"כ עשו סרט קצר יפה ומצליח ("איה") שאפילו היה מועמד לאוסקר, הנה הם פורצים את דרכם לעולם הגדול.

ואז הסרט הגיע לארץ והתחילו ההקרנות שלו, והתגובות שאני שמעתי הן: כן, נחמד, אבל אמריקאי מדי. חשבתי: כן, זה הגיוני. הצמד הישראלי הזה עשו סרטים קצרים יפים פרי עטם, ועכשיו הם נשאבו למכונה ההוליוודית, ונשכרו כבמאים לעשות סרט שלא הם כתבו, ולא בא מדם ליבם. וזה ניכר בסרט.למרבה ההפתעה, זה גם נושא הסרט: אמת מול זיוף, כנות מול העמדת פנים. חיי עיר סואנים המחייבים מציאת פתרונות לגידול ילדים (נני מסורה שתחליף את אהבת האם הנחוצה כל כך לתינוק) מול חיי כפר שבהם אנשים אומרים את אשר על ליבם גם אם זה לא נעים או מנומס. הסרט הזה משקף, פחות או יותר, את אלו שעשו אותו בנקודת הזמן הזאת: בן-נון את ברזיס הם במאים שכירים בסרט הזה, והם עושים כל שביכולתם כדי ליצור סרט ראוי. ויש ביכולתם לא מעט. רק שלסרט הזה חסרה נשמה אמיתית.

כי אכן, לסרט הזה התגייסו אנשים מאוד כשרוניים עם רקורד מוכח: מאחורי המצלמה ניצב חוויאר אגירסארובה הספרדי ("דבר אליה", "ויקי כריסטינה ברצלונה"), ונופי סקוטלנד וגם נופי סן פרנסיסקו ממלאים את הריאות באויר של הנאה שפשוט בא להיאנח. המוסיקה של חיים פרנק אילפמן ("מי מפחד מהזאב הרע") היא תזמורתית קלאסית, מושכת את כל הסרט לכיוון הקלאסי, כזה ש"לא עושים כאלו יותר". ובתפקיד הראשי בריאן קוקס הנהדר, שממלא בנוכחותו את כל הסרט עם לב רחב וכוונה אמיתית.

רק שהסרט עצמו נעדר כל תחושת אותנטיות. נדמה שכל פרט בסיפור הזה מכופף למסקנה הכללית של הסרט בדבר העדפת האמת על הזיוף, אבל לרגעים זה ממש מגוחך. הדרישה של האם לגדל את הילד לעצמאות כבר מינקות, וזה כולל לא ללכת לנחם את התינוק גם כשהוא בוכה – זאת כבר הגזמה שנדמית שנמצאת בסרט לצורך הקומי. המסר של הסרט אפילו נאמר בו במפורש: במהלך הקלטה של סיפור בשפה הגאלית גיבור הסרט מתבקש בפירוש: תן לנו משהו אמיתי, והוא אומר: אתם רוצים משהו אמיתי? אני אתן לכם משהו אמיתי.

כל הזיוף האמריקאי, הצורך להגיד משהו אחד ולהתכוון לאחר (הגיס יורק את האוכל שבעלה של ביתו בישל, אבל אומר לו: טעים, למשל) מונגד כאן עם הרצון לומר את האמת תמיד (בדמותו של גיבור הסרט המזדקן), אבל שני אלו נמצאים בסרט זהיר מדי, קלאסי מדי, מתיפייף מדי, שמשתמש בשני הצדדים לצורך הקומי שמלטף את הקהל (והרי איש מבוגר שאומר את האמת הלא נעימה בתוך העושר המרשים של אמריקה זה תמיד מצחיק), אבל משהו בסיטואציות כאן נעדר את אלמנט האותנטיות שאני יכול להאמין לו, ואני לרגע לא נגרפתי רגשית אל הסיפור של האנשים האלו. מרוב רצון להתנחמד אלי כקהל, הסרט פספס אותי.

וכך הסרט הזה, שהוא בסך הכל מרשים מאוד חזותית, ואפילו נעים ונחמד למדי, באדיבות השחקן הראשי עם הנוכחות הגדולה הזאת, הסרט הזה בכל זאת הופך להיות יצירה זניחה שלא באמת מזיזה לי דבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s