יסטרדיי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Yesterday)

איזה פספוס. איזה רעיון כביר שהולך לאבדון. אדם צעיר אחד מתעורר לעולם שבו הביטלס לא היו קיימים. הוא היחיד שמכיר את השירים שלהם (רק את אלינור ריגבי הוא שכח. כאילו הוא לא בודד בעצמו), והעולם מגלה מחדש (או בעצם, לראשונה) את השירים הנפלאים אלו דרך הבחור האלמוני הזה.

איזו הנחת עבודה מקסימה. עכשיו צריך לשבת ולכתוב תסריט. לפתח. ובעיקר לשאול: או קיי, אז על מה הסרט הזה בעצם?נראה לי שגם ריצ'ארד קרטיס, התסריטאי, לא באמת יודע. וכך הסרט הזה יוצא מבולבל ומבולגן. יש רמז קטן לגבי האמירה של הסרט בסצינת Let it be, אבל חוץ מהעובדה שהסצינה לא כתובה מספיק טוב ולא מבוצעת בטיימינג הנכון, הסצינה הזאת מכשילה את הסרט כולו. הרי אם אנחנו, במאה ה-21, כבר לא יכולים להקשיב ליצירה אחת שלמה במלואה מבלי להסיט את תשומת ליבנו לפלאפון, ולעוד כמה דברים נוספים במקביל, אז למה דני בויל נבחר לביים את הסרט הזה? הרי מדובר בבמאי הכי חסר מנוחה בעולם כולו. והרי אף שיר כאן לא מנוגן במלואו (למעט, אולי, Help, אבל גם הוא מקבל גרסה מהירה הרבה יותר מהרגיל), כך שהסרט הזה מכשיל את עצמו.

ואם הסרט הזה מנסה להחזיר לנו את הלב שבמרכז היצירה, הלב שהולך לאיבוד בתוך שאון השיווק, אז למה סיפור האהבה הזה כמעט ולא קיים בסרט? הרי הוא הולך להיות הביטל החדש באמריקה, והבחורה נעזבת לנפשה ודי נשכחת לחלקים לא קטנים של הסרט. יש כאן כמעט 2 סיפורים שונים (הסיפור הרומנטי וסיפור הביטלס), והם מפריעים אחד לשני במקום להתחבר לסרט אחד הומוגני. בנוסף, קייט מקינון בתפקיד המפיקה האמריקאית, קיבלה לידיה תפקיד כל כך חד מימדי שאין לה מה לעשות איתו, והדמות שלה מגוחכת ונלעגת, ודי מפריעה לסרט כולו.

מה גם שהשחקן הראשי, אחד אלמוני בשם הימש פאטל, הוא לא בדיוק מציג תצוגת משחק משכנעת. הגוף שלו לא מגיב למצבי הרוח השונים, והמשחק שלו יותר חיצוני, והוא לא מצליח לסחוף אותי רגשית, או בכלל.

ובכלל, לא הבנתי את החוקיות של הסיפור. למה רולינג סטונס יש, אבל ביטלס אין? למה פפסי יש, וקוקה קולה אין? למה ג'ון לנון יש, ופול מקרטני אין? (זאת, אגב, הסצינה הכי תמוהה ומבולבלת בכל הסרט הזה). ולמה בכלל צריך איזשהו אירוע פנטסטי גלובלי כדי למחוק את כל שירי הביטלס מהתודעה העולמית? למה אי אפשר להתחיל את הסיפור מיום אחד רגיל שבו אף אחד לא יודע מה זה Yesterday?

נדמה לי שהתסריטאי קיבל לידיו רעיון גאוני, אבל הוא לא עבר חשיבה עמוקה על מה שיש כאן בבסיס, אז הוא שירבט אוסף לא מגובש של סצינות, ליהק את הבמאי הלא נכון, את השחקן הלא נכון, הביא הופעת אורח מלבבת של אד שירן כדי לפזר קצת אבק כוכבים, אבל האדם שבאמת היה צריך להופיע כאן הוא פול מקרטני בעצמו (הוא עדיין בחיים, אתם יודעים) – בקיצור, הסרט הזה כל כך מבולבל וחסר דופק אמיתי עד שזה פשוט מצער כמה בזבוז יש כאן של רעיון מדליק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s