בידיים טובות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Pupille)

לא מבין את הסרט הזה.

יש כאן, כנראה, נסיון לתאר את המערכת הסוציאלית בצרפת, ובאופן פרטני, את התהליך העובר על גברים ונשים המבקשים לאמץ תינוק או ילד. לסרט הזה יש אפילו חשיבה מקורית למדי, והיא נסיון להביא את הסיפור הזה, פחות או יותר, מנקודת מבטו של התינוק המועמד לאימוץ.

אבל זה לא עובד.עם כמה שאני מסמפט את המחשבה, ואת העדינות שביצירה הזאת, ולמרות שלכאורה התינוק לא יודע למה כל מיני דברים מתרחשים סביבו, אני, כצופה, גם לא יודע, וזה יוצר ריחוק ביני לבין הסרט. מה גם שרוב רובו של הסרט נחמד מדי, מנומס מדי. כי הנה יש אשה צעירה בהריון. היא לא רוצה את התינוק. היא מגיעה לבית החולים, עוברת את הלידה, ומבקשת לא לראות ולא להחזיק בתינוק. למסור אותו. עובדת סוציאלית מגיעה לדבר איתה (מיו מיו בהופעה נעימה ומלבבת), והכל מאוד סטרילי. אין צעקות, אין כמעט בכי. הכל עובר בנימוס. למה הבחורה הזאת לא רוצה/ לא יכולה לגדל את התינוק הזה? האם יש כאן משפחה דתית מדי? האמא תזרוק אותה מהבית? משהו אחר? לא ממש ברור.

יש תהליך שאני לא ממש מבין בו התינוק עובר אל משפחת אומנה לזמן מוגבל, עד שיימצא לו בית קבוע. כשאתה דואג לתינוק, אתה משקיע הרבה. זמן, כסף, מאמץ, אהבה. אמנם המשפחה הזאת מקבלת מימון על ה"עבודה" הזאת, אבל אחרי כל הרגש שמושקע כאן, התינוק עובר לבית קבוע, והאב והאם האומנים נשארים מרוקנים רגשית. ז'יל ללוש נהדר בתפקיד האב האומן, אבל הסיפור שלו לא ממש ברור במרקם הכללי. סנדרין קיברלן בתפקיד אשת הקשר מהצד הסוציאלי יוצרת דמות לא ברורה עם קו תסריטאי מאוד רעוע (היא מאוהבת בללוש, אבל החלק הזה מחזיק בערך שתי סצינות וחצי, ולא מגיע לכדי מימוש רגשי), ובכלל, היא מסגלת לעצמה מעין לעיסה קבועה של סוכריות גומי כסוג של אפיון דמות לא ברור.

ויש את האשה שעומדת לקבל את התינוק. אין כאן בכלל תהליך רגשי. הרי הסרט מתחיל מהסוף. ההודעה שהיא אכן עומדת לקבל את התינוק. מעברי הזמן ל-8 שנים אחורה, 5 שנים אחורה, וכיוב' – המעברים האלו חורקים ולא מתיישבים עם מהלך רגשי כלשהו. כל מיני דברים מאג'וריים שמתרחשים בחיים שלה עוברים בסרט הזה כלאחר יד. יש לה בן זוג – אין לה בן זוג. פוף.

בסרט שבו המימד הרגשי של תינוק אמור להוות בסיס לדרמה אינטנסיבית, הסרט הזה נמנע כמעט לחלוטין מקווי סיפור שיסבירו לי את כל מה שמתרחש מסביב לפרוצדורות האימוץ בצרפת. הסרט הזה מתרכז באיך קורה, ולא באנשים שזה קורה להם. לרגעים היה נדמה לי שלעובדים הסוציאלים יש יותר דופק מלהורים הפוטנציאלים (סצינת ויכוח לא קצרה מסביב לשולחן בנוגע להמלצה על המועמדת לאימוץ מראה שיש כאן אמוציות בכל זאת). וגם כשכבר מנסים ליצור כאן מהלך דרמטי (הנוגע למצב בריאותו של התינוק), המהלך הזה נפתר במהירות רבה הרבה יותר מדי.

הסרט הזה שקט מדי, מדבר בנימוס מדי, עם מעט מאוד מוסיקה שתכוון אותי, ועם התרכזות בפרוצדורות במקום באנשים. לא מבין את הסרט הזה. יש בו כמעט את כל החומר להיות דרמה מרגשת ומרתקת. במקום זה הוא אולי נעים וחמוד (כי איך אפשר להתנגד לתינוק, שכמעט לא בוכה, אגב. מנומס מדי, אמרתי), אבל הוא מרוחק מדי, ולא מרגש מספיק, או בכלל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s