יולי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Yuli)

סרט משונה, "יולי". מצד אחד יש בו לא מעט דמיון ויצירתיות, ומצד שני, המנגנון הדרמטי שלו לא ברור.

כי יש כאן סיפור אמיתי על רקדן מאוד מצליח…שלא אוהב לרקוד. זה מתחיל מאז שהוא ילד, ואפילו בשלב מאוד מאוחר, כשהוא כבר גבר, ורקדן מאוד מצליח, הוא חוזר הביתה, ומתעמת עם אביו על זה ש…הוא לא אוהב לרקוד, ודי כבר, למה אתה מכריח אותי, וכיוב'.

אז אם כל חייו הגבר הזה נדחק לפינה, ומצליח מאוד, אבל בשטח שהוא לא רוצה להיות בו, איפה אני אמור לשמוח בשבילו, או להתרגש מכשלונותיו?אבל יש גם רגעים יפים בסרט. אני, הרי, ממש לא מתחבר לשטח המחול, או בכלל לכל היצירות הקאנוניות ("רומיאו ויוליה" למשל, או כל הבלט הקלאסי למינהו). ובלט מודרני אני לא מבין בכלל. אבל יש רגעים ב"יולי" שבהם הבלט ממש מספר סיפור שאני מבין, והבמאית איסיאר בויין עושה עבודה יפה בעריכה מקבילה לרגעים בחיים שבהם אכן התרחש אותו אירוע שאותו עומל הרקדן-כוריאוגרף לשחזר. כך, למשל, סצינת המכות שהילד מקבל מהאבא, שבהן הסאונד והעיבוד האמנותי משלימים את התמונה המרגשת (שבעצם לא נראית על המסך), וכך גם לאחר מכן, בסצינה בפנימיה, המשחזרת מקרה גניבה כלשהו.

הרגעים שבהם האמנות (של האמן שהוא גיבור הסרט, כמו גם של הבמאית של הסרט עצמו) לוקחת אירוע בחיים ועושה לו עיבוד שמספר את הסיפור פלוס רגש הם הרגעים הכי יפים בסרט, גם מכיוון שיש בהם הרבה דמיון ומיומנות בעשייה, וגם בגלל שיש בהם אינטלגנטיות, משהו שאני יכול ללמוד ממנו על טבע האמנות בכלל. הרי אלו אירועים שאכן קרו לגיבור הסרט, והם אומרים משהו מאוד ספיציפי לגביו, שלא כמו "רומיאו ויוליה", שאולי יש בו משהו יפה (למי שאוהב מחול. אני לא), אבל הוא לא נוגע בי כי הוא לא באמת נוגע ברקדן שמבצע את התפקיד הזה.

וכך נע הסרט הזה בין רגעים שבהם גיבור הסרט מוכרח לעשות משהו שהוא לא רוצה, לבין רגעים שבהם הוא יוזם ריקודים ששורטים אותו מבפנים, ודרך העבודה עליהם גם אותי. האמביציה המובילה את גיבור הסרט ברוב הזמן לא ברורה. יש רגע בסיפור שבו הילד מביט ברקדן אחר שמבצע איזשהו מחול בשלמות, והוא מביט בו מוקסם. זה אמור להיות הרגע שבו נשבה הילד בקסם הריקוד. אבל גם ברגע הזה, וגם בהמשך, אני לא באמת מבין מה קושר את גיבור הסרט למחול. למה דווקא הרגע הזה גורף אותו לשטח הזה, ולמה גם כשהוא מתבגר הוא לא מתמרד באביו, והולך לקריירה אחרת.

הרי האבא כל הזמן אומר לו: תלך, תעזוב, תהיה הרקדן הכי גדול בעולם, תהיה בעולם, תשכח ממני, תשכח מקובה, תשכח מהבית, תשכח מהאנשים הקרובים אליך. כאילו שהסרט מנסה ללמד אותנו שהגאוותנות משתלמת, שההצלחה מחייבת אותנו להתנתק מהשורשים, להתכחש אליהם אפילו. גיבור הסרט מתעקש לחזור כל הזמן הביתה, לזכור את המשפחה, את האחיות, את האמא והאבא, את החברים, את השפה, את הריחות והרחובות, אבל המחיר הוא ויתור על ההצלחה הגדולה. וגם כאן אני לא מבין את הסרט הזה – שהרי הסצינות הכי יפות והכי נוגעות הן דווקא החיבור של האמן אל חייו, אבל כל קו הנראטיב הולך לכיוון של הניתוק – ושוב הקו הרגשי של הסרט מתערפל לי. ומצד שני, יש את אותו מקום בקובה שאמור להיות מקדש למחול, מקום שהחלו לבנות אותו לפני יותר מ-40 שנה, ואף פעם לא סיימו את בנייתו, והמקום המאד מרשים הזה מהווה עד היום סוג של פיל לבן, עדות עצובה למה שהיה יכול להיות אבל מעולם לא היה. המקום הזה מככב בסרט בכמה סצינות, ובהן הילד-אח"כ גבר מוצא את הקסם, את הקשר בין אדם למקום היוולדו, בין אמן לבית שלו, בין האמנות שהוא יוצר לבין החיים שמתוכם צמח.

קרלוס אקוסטה משחק את עצמו בסרט הזה, והכינוי שלו, יולי, ניתן לו ע"י אביו. במסורת הקובנית, יולי הוא בנו של אוגון, אל המלחמה. ואכן, הסיפור של קרלוס יולי אקוסטה הוא סיפור של מלחמה מתמדת בין הדרישה ואולי אפילו הצורך להתנתק מהבית לבין הצורך הנגדי לינוק מאותו בית כדי להתקיים, ליצור. אני רק לא בטוח מי מנצח כאן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “יולי: הביקורת

  1. יש לך כמה רעיונות שגויים לא הבנת מה הקשר שלו לריקוד אז לא הבנת את.הסרט. בחיים וגם בסרט יש התלבטויות וספקות. סרט מרגש עשוי מעולה מרתק שנכדתי בת 9 ראתה איתי פעם שנייה ונהננו מכל רגע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s