אהבה ממבט שני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mon Inconnue)

לא ציפיתי להרבה מהסרט הזה. חשבתי שהוא יהיה חביב, ונעים, אולי קצת מצחיק, ואולי קצת מרגש, ולא הרבה יותר מזה.

והוא אכן חביב, ונעים, וקצת מצחיק, וגם קצת מרגש. ובכל זאת יש כאן נימה קלה של אכזבה. כי היה יכול להיות כאן הרבה יותר. אבל זה נשאר בתחום החביב, אבל זניח.

הבמאי של הסרט הזה עשה לפני כמה שנים סרט שגם הוא היה חביב ונעים ונקרא "מחר הכל מתחיל". זכרתי לטובה את הסרט ההוא, ובעיקר את עומאר סי (כי איך אפשר שלא) ואת עבודת הבימוי היעילה שלו. חשבתי שגם אם הסינופסיס כאן לא מקורי, הבמאי יעשה את העבודה, ויהפוך את הסרט למשהו שהוא קצת יותר מבנאלי.אז נתחיל מהדברים הטובים: יש כאן באמת במאי שיודע את העבודה, ובעיקר נהניתי מהדרך שבה הוגו ז'לאן (הבמאי) משלב תמונה עם מוסיקה. כמה סיקוונסים בסרט הם כמו יחידות עצמאיות שמספרות סיפור ללא מילים, רק עם שיר שמלווה את התמונות. ז'לאן יודע להפוך את היחידות האלו לפרקים כיפים של קולנוע, קטנים, ויעילים. יש כאן גם שחקנית נהדרת, צנועה, שבאה מלמטה, ויודעת לרגש אותי מבלי לעשות הרבה. קוראים לה ג'וזפין ז'אפי, והיא כבר ריגשה אותי מאוד לפני כמה שנים בסרט נפלא שנקרא "לנשום". גם כאן, ברגעים לא מעטים, ולמרות שהיא לא הדמות הראשית בסרט, זאת דווקא היא שחודרת את הלב שלי, מרגשת אותי מבלי לומר הרבה. וגם השחקן הראשי כאן, פראנסואה סיביל, עושה עבודה יעילה, מחזיק מסך עם כריזמה מרשימה. בנוסף, בתפקיד משנה מקסים, בנז'מין לאברן ("נפלאות החושים", "סה לה וי") מוסיף הרבה קצב ושחוק בטיימינג קומי מדויק ונהדר.

הבעיה מתחילה לדעתי בכך שהבמאי לא באמת הצליח לפצח את התסריט הזה. יש כאן שני אלמנטים שמתנגשים, ובמקום להפרות אחד את השני לכדי יצירה הומוגנית, הם יותר מפריעים אחד לשני. האחד, והמרכזי ביניהם, הוא הרצון ללמד על טבע האהבה האמיתית. ההבנה שביחסי זוג, אם אתה חושב על עצמך יותר מדי, וזונח את השותפה, רואה אותה כאינדיבידואלית שתסור למרותך ללא שאלה בכלל – אז אתה מאבד את הזוגיות בעצם. זה מתחיל לפני האירוע המרכזי של הסרט, כשגיבור הסיפור מתרכז בקריירה המצליחה שלו, ומתייחס אל בת זוגתו האהובה כאל מובנת מאליה, וזה נמשך לכל אורך הסרט, כשהגבר בטוח, משוכנע שהוא יודע איך להחזיר את הגלגל לאחור. אם רק הוא יעשה X-Y-Z, הכל יהיה טוב. כמה פעמים במהלך הסרט הוא חושב – הנה, זה עבד. אבל, כמובן, זה לא. ואז הוא מבין שהוא צריך לנסות משהו חדש. זה בטוח יעבוד. או שלא. וכן הלאה וכן הלאה. רק כשהוא יזנח את הגאווה שלו, רק כשהוא יבין שהוא בעצם לא מבין, לא יודע – רק אז הוא יקבל את החיים שלו בחזרה.

החלק הזה של הסרט עובד לא רע בכלל. הבעיה שיש כאן נסיון לאמירה נוספת על אלמנט אחר לגמרי, והחלק הזה לא רק שמעורפל באמירה שלו, אלא שהוא משולב בסיפור המרכזי במגושמות. גיבור הסרט הוא סופר. בשלב מסוים בסרט הוא גם מורה לספרות, ואפילו מדברים כאן על שייקספיר. אהובתו היא פסנתרנית. יש כאן, כנראה, סוג של נסיון לומר משהו על מקומה של אמנות בחיינו, על מקורות ההשראה של אמנות, על הדמיון מול המציאות, ועוד כהנה וכהנה. יש לא מעט קטעי הזיה/ המחשה של הספר שהגיבור כותב. אולי כמו טריק הזר המעופף של שמי זרחין ב"לילסדה", טריק שניסה להכין אותנו לסיפור הדמיוני שעוד יגיע (ב"לילסדה" זה השלג שיורד בפסח, כאן בסרט הצרפתי זה האלמנט המרכזי בסיפור, המציאות המקבילה שבה אהובתו לא מכירה אותו בכלל) – וכמו בסרט הישראלי, שילוב הדמיון במציאות הקולנועית הנתונה לא עובד, מתרסק, מפריע לסיפור המרכזי, ואולי אפילו לא באמת נחוץ.

אז לא ממש ברור מה קורה עם סיפור שני האמנים האלו, והחלקים האלו בסרט מבולבלים, או סתם מגושמים, אבל החלק המרכזי בסרט, הסיפור שבו הגבר ילמד לוותר על כבודו כדי לזכות באהבה מחדש – החלק הזה מקסים, משעשע, ומרגש למדי, בזכות שחקנים טובים ובימוי יעיל. ובסופו של דבר, זה סרט חביב, גם אם זניח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s