כי כן, גם אני אוהב קולנוע. רואה הרבה סרטים. כותב עליהם. מתווכח עליהם. אבל גם אני, שקולנוע הוא חלק גדול מחיי, אפילו אני אומר ש"זה רק סרט". בסופו של דבר, זה רק סרט. נכון, סרטים בדרך כלל מדברים אלי על מצב כלכלי, ומצב נפשי, ופוליטיקה, ופילוסופיה, ועוד כהנה וכהנה נושאים ברומו של עולם. סרטים הם, בדרך כלל, סיפורים של אנשים שטומנים בתוכם שיעורים קטנים לחיים. אז אני לוקח מכל סרט משהו קטן, וממשיך לחיים הקטנים שלי ברמת גן. והסרט נשאר סרט.
כבר נקודת הפתיחה תמוהה בעיניי: מדובר על זוג שפתאום, אחרי כמה שנים שהם מכירים, ומיד לאחר לידת הבת הראשונה, פתאום באמצע החיים, וממש בטעות, הם מגלים שהם בעצם אוהבים סאדו-מאזו. ואם להיות יותר מדויקים: הוא אוהב שהיא שולטת בו. ככה, פתאום. בעיניי זה מוזר ולא ברור, אבל זאת רק ההתחלה.
איתן 