פסטיבל ירושלים 2019: ככה את אוהבת

אוי, לא נעים. לא נעים לי לכסח את הסרט הזה, אבל מה לעשות…

מאוד חיבבתי את סרטה הקודם של לימור שמילה. "מונטנה" היה סרט שניכר בו שהתבשל אצל שמילה במשך תקופה ארוכה, והרגש האמיתי שבו עבר אלי. לצערי, הייתי בין הבודדים שאהב את הסרט. קבלת הפנים הביקורתית של "מונטנה" היתה קשה. נדמה לי שזה גם הבסיס לסרט החדש שלה, סרט שהגיע יחסית מהר אחרי הסרט הראשון, וזה רק אחד החסרונות שלו.

כי להבנתי יש כאן תגובת בטן אלימה לאלימות ששמילה הרגישה ביחס לסרטה הקודם. אבל זאת תגובה אינסטינקטיבית, לא כזאת שעברה חשיבה, פיתוח, דגירה, והרבה אכפתיות עד להוצאה לפועל. "ככה את אוהבת" הוא פרויקט שעל פניו נדמה כל כך לא אפוי, שאסור היה להוציא אותו לצילומים כמו שהוא.

כבר נקודת הפתיחה תמוהה בעיניי: מדובר על זוג שפתאום, אחרי כמה שנים שהם מכירים, ומיד לאחר לידת הבת הראשונה, פתאום באמצע החיים, וממש בטעות, הם מגלים שהם בעצם אוהבים סאדו-מאזו. ואם להיות יותר מדויקים: הוא אוהב שהיא שולטת בו. ככה, פתאום. בעיניי זה מוזר ולא ברור, אבל זאת רק ההתחלה.

שום דבר לא עבר כאן פיתוח מעבר לרעיון הראשוני. היא עובדת בכירה בחברה שנמצאת לפני הנפקה בבורסה. מה העבודה הזאת, ומה בדיוק הפרויקט הגדול שעומד בפניה? לא ממש ברור. היא צריכה לשכנע איזשהו ביגשוט להשקיע בחברה מיליארד דולר, או משהו כזה. למה? כמה? איך? לא משנה. תום אבני לא אשם, כי התפקיד שנכתב עבורו בלתי אפשרי לביצוע. הוא הבוס הנודניק שלה, אבל הוא לא יותר מנהנתן צעקן מגוחך. בן הזוג של האישה הוא חייל. רק ממש לקראת הסוף רואים משהו מחייו הפרטיים, כי כל הסרט הזה מגיע מהצד שלה. בעבודה היא מושפלת, אז בבית היא משפילה. והוא? מחרמן אותו שהיא שולטת בו, אבל לא רואים דבר מחייו המקצועיים כחייל, מלבד סצינה אחת לקראת הסוף, כשכבר מאוחר מדי. ועד אז, כל הצד שלו לא מוסבר, ונדמה גרוטסקי ומביך. מה גם שאם היה כאן נסיון לאמירה על האלימות של צה"ל שמתבטאת גם באלימות בחיים הפרטיים – זה נשאר רק ברמת האמירה מן הפה ולחוץ, ללא בסיס כלל.

וזה נשאר ממש ככה. ברמת הסינופסיס. אין כאן פיתוח סיטואציות מינימלי, והדיאלוגים (בהתאם למצבים הנתונים) נשמעים כאילו לקוחים מסרט פורנו ממוצע (ואגב, ביחס לסרט שאמור לדון בנושא בוטה ולא שגרתי, "ככה את אוהבת" הוא סרט שמרני להחריד, כמעט בלי עירום). כל משחקי הכוח כאן נדמים חסרי אמת, נשענים על מהלכים תסריטאים מופרכים, ולא על הגיון אנושי. אין כאן בכלל אנושיות. היחיד שאני יכול להאמין לו הוא דב נבון, בסצינה וחצי יפה שבה אפשר להבין איזשהו רקע על הדמות שלו ועל מה שמפעיל אותה. היחיד שאפשר לפתח כלפיו אמפתיה. כי הילה וידור, בתפקיד האישה, לא יכולה לתפקיד הגרוטסקי שנכתב עבורה (כן, אני מבין שכשאת הולכת לעבודה את צריכה להיות לבושה אחרת מאשר בבית, אבל למה האיפור הזנותי הזה?). פלורנס בלוך מביאה לכאן שקט יפה, אבל גם היא לא מצילה את הסרט האלים הזה, סרט ללא חיים הגיוניים בתוכו.

את "מונטנה" מאוד חיבבתי. הסרט החדש של לימור שמילה הוא נפילה כואבת מאוד לטעמי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s