פסטיבל ירושלים 2019: היום שאחרי לכתי

מה, אתה עוד פעם בדיכי? מה קרה עכשיו? מה זה, דמעה? מה יש לך, מה אתה ילד קטן? מה נהיה עכשיו עם הבכי? תפסיק לבכות ותלך לעבודה! יש דברים שצריך לעשות, אל תהיה רגשי.

ועוד כמה וכמה דברים שאנשים רגישים שומעים/ מרגישים שחושבים עליהם.

"היום שאחרי לכתי", סרטו היפה של נמרוד אלדר, מנהל דיון ארוך ואינטלגנטי בדרך שבה צריך להתנהל בעולם היום, ברגישות ו/או בקשיחות. חלק גדול מהסרט מתרחש בכלל במדבר הדרומי, וההרגשה שלי היתה שמדובר כאן בכלל בסוג של מערבון במזרח התיכון.השחקן הראשי בסרט כאן הוא מנשה נוי, והוא פשוט נפלא. הדמות שהוא משחק היא בכלל סוג של קאובוי. גבר גבר. אדם מהסוג הישן. כזה שלא מחצין רגשות. שמדבר לאט. שמקרין סמכותיות. מה שלא אומר שהוא חסר רגשות, או אטום, או לא אכפתי. בטח שהוא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: החיים למעלה

(שם הסרט במקור: High Life)

סרט מתנשא. חידתי. כזה שנהנה ממהותו האניגמטית, אבל בעצם מחזיק פאסון של סרט חשוב, פילוסופי, מה שהופך אותו לקר, מתוכנת, חסר רגש.לא ממש ברור המבנה של הסרט הזה. הוא מתחיל בהקדמה ארוכה ובה גבר ותינוקת. בחלל. ואז הסרט חוזר אחורה כדי להסביר איך הגענו עד לכאן. יש כמה פלאשבקים מיותרים לעבר היותר רחוק (מיותרים כי הם חסרי פיתוח בפני עצמם, והם לא ממש תורמים להבנה של מה שקורה עכשיו). יש פלאש-פורוורד אחד לעתיד, כשהתינוקת עכשיו נערה, ואז הוא חוזר להסביר לי איך הגענו להתחלה של הסרט. ואז הוא שוב הולך קדימה, עם הנערה והאבא.

מבנה די רעוע של סיפור שלא ממש מסביר את עצמו. וכשצריך להסביר, יש כאן להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: הזמיר

(שם הסרט במקור: The Nightingale)

וואו, איזה סרט אלים זה. ובוטה. ואכזרי. ומדמם. וקשה. ובעיקר אלים.

אלימות בין גברים לנשים. בין לבנים לשחורים. בין כובש לנכבש. אלימות כדי לקבע את תודעת השולט והנשלט, וכדי להתמרד בשולט. אלימות קשה, שמקבעת פחד, טרור, הירככיה.ג'ניפר קנט עשתה לפני כמה שנים סרט אימה קטן-גדול שנקרא "הבבדוק". ב"זמיר" היא עולה שלב, קופצת כמה כיתות בבת אחת. לא רק שהסרט שלה מלא מחשבה על האלימות האנושית, על הדרכים להתמודד איתה, האם אפשר בכלל להתמודד איתה, ואיך, קנט מישירה מבט בסרט הזה אל הרוע האנושי בצורתו הטהורה ביותר. אונס, רצח (גם של ילדים קטנים), דקירות, יריות, וגם סתם מכות. הסרט הזה לא בורח מ להמשיך לקרוא