פסטיבל ירושלים 2019: עלובי החיים

(שם הסרט במקור: Les Misérables)

ילד קטן, שחום עור, יוצא מהדלת הראשית של בניין המגורים בו הוא גר. מעל בגדיו הוא לובש את דגל צרפת כאילו הדגל היה גלימת סופרמן.

זוהי הסצינה הראשונה של הסרט הזה. סצינה שהיא חתיכת הצהרת כוונות. ואכן, "עלובי החיים" הוא סרט אמביציוזי בצורה בלתי רגילה. הוא בא ואומר: הסתכלו נא. זוהי צרפת. בימים האלו. בזמן הזה. זוהי המציאות בצרפת של היום. מציאות עצובה. קשה. מציאות של חוסר תקווה. של חוסר אמון. של יאוש מתמשך. של אלימות. של הרס. של שנאה הדדית. של מוות שיגיע בקרוב. מוות של החלשים, וגם של החזקים.

הסיקוונס הראשון של הסרט מראה את כל האנשים מריעים לנבחרת צרפת בכדורגל. כולם כאן צרפתים. גם השחורים, שמוצאם מאפריקה, וגם הלבנים, האירופאים. אבל יש נחשבים יותר, ויש פחות. ועל זה הסרט. יש שוטרים, ויש אוכלוסיה מוחלשת. ויש שחיתות, שאי אפשר בלעדיה, ויש פשע, וזו המציאות. והסרט הזה מספר על המתחים הבין עדתיים שקיימים בצרפת, מתחים, שעל פי הסרט הזה, אינם ניתנים לגישור.בהתחלה חשבתי שהסרט הזה קצת טפשי. הוא משתמש בסיפור קטן מדי של גניבת גור אריות מהקרקס כדי להעלות את האלימות אל פני השטח. אבל זהו רק הטריגר. מכאן יש התפתחות סיפור מחרידה שמטלטלת את השכונה הזאת, את העיר הזאת, את המדינה הזאת, צרפת. לאדג' לי, הבמאי-תסריטאי, מלהטט בעריכה שקולה ומדודה בין כמה מוקדי סיפור שנפגשים בהתפוצצות רגשות מחרידה ומאוד אפקטיבית, והסרט הזה הופך לשיעור מאלף במציאות לא פשוטה, שמרגישה לא זרה, גם אם זה במרחק של כמה שעות טיסה מכאן.

עם זאת, יש לסרט הזה חסרון אחד לא קטן: הוא נמנע מלערב את הרגש. שלושה שוטרים יש כאן. יש להם פנים, כמעט אין להם שמות. במהלך כל הסרט אני לא ממש יודע דבר על חייהם הפרטיים, והסרט הזה חסר את המעורבות הרגשית של השוטרים במתרחש כדי לערב אותי ממש במה שקורה. מה גם שיש כאן את הטריק התסריטאי הנדוש של שימוש בדמות חדשה, דמות של טירון, כדי להכניס אותי, הצופה, אל המקום החדש הזה, להכיר לי אותו. הסרט הזה היה עובד גם אם השוטר היה ותיק. מה גם שהשוטר החדש הזה הוא די אנמי, שקט, לא מתפרץ. גם כשהוא נוקט יוזמה, הוא חסר כריזמה, כמעט נטול אנרגיה. וזה משפיע על הסרט כולו.

ולמרות שיש כאן סיפור כמעט בנאלי על שחיתות משטרתית, ודילמה מוסרית שכאילו נלקחה מהסרטים של האחים דאדדן (שזה לא רע הכרחי. אני אוהב את האחים דארדן), יש רגע בסרט שבו השוטרים חוזרים הביתה, מדברים עם המשפחה בטלפון, היום נגמר, והשמש שוקעת. חשבתי שזה הסוף של הסרט המעניין מאוד הזה, גם אם לא מספק.

שלא תעזו לקום מהכסא ברגע הזה.

האפילוג של הסרט, החלק האחרון שלו, הוא החלק שמשאיר את הרושם הכי גדול. הוא זה שמראה שלא רק שיש כאן מתחים גזעיים מאוד חשופים, אלא שחוסר האמון בין התרבויות כאן כל כך עמוק, מה שהופך את האלימות שתתפרץ כאן לבלתי נמנעת, והיא תהיה קשה וקטלנית. ושם, בחלק הזה של הסרט, גם הרגש עובד, בגלל שהחלק הזה כל כך טוטאלי עד שאי אפשר להתנגד לחזון של הבמאי-תסריטאי, גם אם הוא מייאש מאין כמותו.

לא סרט סוחף, אבל מרשים מאוד, ומחריד למדי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s