פסטיבל ירושלים 2019: נולדתי בירושלים ואני עדיין חי

ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. האיש שמאחוריו, דוד אופק, הוא יוצר ותיק, סימפטי (גם כאדם. יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים), והוא הרבה פעמים אוהב לעבוד בעבודת צוות (גם כאן הוא חולק את קרדיט הבימוי). יותר מכך, התקציר של הסרט הזה ממש מדליק, ויש בו טריגר משעשע מאוד להתחיל סיפור.

חבל שהסרט הזה נשאר, פחות או יותר, ברמת התקציר. למעשה, הפיצ'ר הזה נראה כמו סרט קצר מצוין שהוארך בצורה מלאכותית לסרט ארוך, וככל שהוא מתמשך הוא מתמוסס בין הידיים ומאבד אחיזה.

כי הנה, יש מדריך תיירים ייחודי. הוא עושה סיורים בירושלים לכל המתעניין, אבל הוא מקפיד להראות דווקא את המקומות שהתיירים בדרך כלל לא רואים – את כל המקומות שבהם התרחשו פיגועים בעשרים השנים האחרונות. את הסיורים האלו הוא עושה מנקודת מבט אישית – הוא מקפיד לספר איפה הוא היה כשכל פיגוע התרחש. והוא אפילו לא דורש כסף עבור הסיורים האלו – הפרויקט הזה מהווה סוג של תרפיה לגיבור הסרט שהוא, מסתבר, סוג של פגוע הלם.

זה התקציר של הסרט. ואחרי בערך רבע שעה של סרט הבנתי את הפרינציפ, וחשבתי – מה הלאה?הסרט הזה מנסה למצוא את הדרך החוצה ממצב ההלם, אבל הוא עושה את זה בדרך מאוד מגושמת. ראשית, יוסי עטיה, התסריטאי והבמאי השותף, החליט ללהק את עצמו לתפקיד הראשי, וזאת, לטעמי, טעות. דוד אופק ידוע בכך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: קוקו-די, קוקו-דה

(שם הסרט במקור: Koko-di Koko-da)

זה סרט מהסוג של ה WTF

סרט מהסוג הזה שכשאתם יוצאים ממנו, אתם אומרים: מה זה היה? מה ראיתי עכשיו? לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני לעזאזל?!

אבל יש דבר אחד שמציל את הסרט הזה מפלספנות אמנותית ריקה: הבמאי כאן פשוט מצוין.

ואם לומר את האמת, זאת הסיבה העיקרית שהלכתי לראות את הסרט הזה. כמעט ולא קראתי את הסינופסיס. רק ראיתי את השם של הבמאי, יוהנס ניהולם, ואמרתי: אני שם. לפני שנתיים וחצי ראיתי את הסרט הקודם שלו, "ענק" (Jätten), ומאוד אהבתי. "ענק" גם זכה בפרס חיפושית הזהב של האקדמיה השבדית (כתבתי על זה כאן). אז הימרתי על הסרט החדש של הבמאי הזה.

ויש לו את זה, ליוהנס ניהולם. אני לא ממש יודע להגדיר את מה שראיתי. מה זה, ה"קוקו-די, קוקו-דה" הזה. עיקרו של הסרט הוא לופ שחוזר מספר פעמים. אם "משחקי שעשוע" של מיכאל האנקה היתה מתרחש ביער, ומתכווץ לשלוש סצינות בערך שחוזרות שוב ושוב בוורסיות שונות. זוג שיוצא לפיקניק פוגש בשלושה טיפוסים משונים שמתאכזרים אליהם בצורות שונות ומשונות. ואז חוזרים לנקודה הראשונה, ואנחנו יודעים כבר מה הולך לקרות, וכנראה גם הדמויות (כי אולי הן חלמו את זה), אז הן מנסות לברוח מהרוע האולטימטיבי, אבל הן נכשלות שוב ושוב, מה שמעניק לניהולם כמה וכמה אפשרויות ליצור סצינות שמדגימות את הרוע האנושי ביצירתיות אכזרית במיוחד.אז קודם כל צריך לומר: לניהולם יש דמיון קולנועי מרשים. הוא מבין ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אגם האווזים הפראי

(שם הסרט במקור: Wild Goose Lake)

זה סרט פשע סיני. מרשים. מאוד מרשים. וגם זניח למדי.כי זה סרט מבוים. מאוד מבוים. במאמץ ניכר מבוים. וזה יפה. מאוד יפה. ואכזרי, כצפוי מסרט פשע מהמזרח הרחוק. ועם כמה המצאות שונות ומשונות לשיטות הרג מגוונות (בעיקר זכורה סצינת המטריה). ובכלל, הבמאי כאן (דיאו ינאן שמו) מסגנן את הסרט בצורה מאוד מרהיבה. הצילום מלא צבעים חזקים. המוסיקה מלאת קצב. יש לינאן רעיונות ויזואלים מעניינים (להשתמש בצללים, למשל, או לצלם נמר מסתכל על זיקוקי דינור ויריות). הוא גם יודע לערוך את סצינות האקשן לכדי בידור קולנועי מושלם. המתח נבנה לאט. המצלמה משוטטת במרחב, כאילו מחפשת מי ירה ראשון, מאיפה תבוא הצרה (סצינת ג'ינג'יס חאן, למשל). יש לבמאי הזה שליטה אבסולוטית במספר רב של אנשים במרחב, והכל מתוזמר לכדי יחידות אקשן מלהיבות.

הבעיה היא ש להמשיך לקרוא