פסטיבל ירושלים 2019: נולדתי בירושלים ואני עדיין חי

ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. האיש שמאחוריו, דוד אופק, הוא יוצר ותיק, סימפטי (גם כאדם. יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים), והוא הרבה פעמים אוהב לעבוד בעבודת צוות (גם כאן הוא חולק את קרדיט הבימוי). יותר מכך, התקציר של הסרט הזה ממש מדליק, ויש בו טריגר משעשע מאוד להתחיל סיפור.

חבל שהסרט הזה נשאר, פחות או יותר, ברמת התקציר. למעשה, הפיצ'ר הזה נראה כמו סרט קצר מצוין שהוארך בצורה מלאכותית לסרט ארוך, וככל שהוא מתמשך הוא מתמוסס בין הידיים ומאבד אחיזה.

כי הנה, יש מדריך תיירים ייחודי. הוא עושה סיורים בירושלים לכל המתעניין, אבל הוא מקפיד להראות דווקא את המקומות שהתיירים בדרך כלל לא רואים – את כל המקומות שבהם התרחשו פיגועים בעשרים השנים האחרונות. את הסיורים האלו הוא עושה מנקודת מבט אישית – הוא מקפיד לספר איפה הוא היה כשכל פיגוע התרחש. והוא אפילו לא דורש כסף עבור הסיורים האלו – הפרויקט הזה מהווה סוג של תרפיה לגיבור הסרט שהוא, מסתבר, סוג של פגוע הלם.

זה התקציר של הסרט. ואחרי בערך רבע שעה של סרט הבנתי את הפרינציפ, וחשבתי – מה הלאה?הסרט הזה מנסה למצוא את הדרך החוצה ממצב ההלם, אבל הוא עושה את זה בדרך מאוד מגושמת. ראשית, יוסי עטיה, התסריטאי והבמאי השותף, החליט ללהק את עצמו לתפקיד הראשי, וזאת, לטעמי, טעות. דוד אופק ידוע בכך שהוא אוהב לעבוד עם נון-אקטורס. לפעמים זה עובד מצוין (למשל – ויקטור עידה ב"בת ים ניו יורק", או אפילו כאן, בסרט הזה, אליק שמעונוב נהדר בתפקיד האבא), אבל לפעמים הנון אקטור הוא באמת נון אקטור, ולא מצליח לסחוב את הסרט על כתפיו. התפקיד הראשי כאן דורש מהדמות להיות קלילה, כאחד שלקח מרחק ממה שקרה לו, אבל גם להראות שכל הסיפורים האלו השפיעו עליו בצורה עמוקה. עטיה לא מגלם בגופו את הניגוד הזה. למעשה הוא מוביל סרט קומי במהותו בסוג של פלגמטיות עייפה כמעט.

התפתחות הסרט תלויה בבחורה שאמורה להתאהב בו, ובדרך שבה סיפור האהבה הזה ישלוף את גיבור הסרט מהסטגנציה בה הוא נמצא. אז ראשית, השילוב של נון אקטור כבד ובחורה קלילה לא עובד. אני לא באמת מבין למה היא מתאהבת בו. ובכלל, ליהי קורנובסקי מביאה לכאן את אותה מסירות ואנרגיה שהיא כבר הראתה בהופעה חודרת הקרביים שלה ב"פורצת" של הגר בן אשר, אבל אני לא ממש מבין את מערכת היחסים הזאת בין שחקנית שבאה לטרוף את המסך לבין איש כבוי שלא ממש מראה סימנים של התפתחות.

הרי יש כאן סצינה אחת שממש מסבירה לי את מצבו של פגוע ההלם, אבל הסצינה הבודדת הזאת מאבדת את האפקט שלה מכיוון שהיא טובעת בים של חומר שלא ממש מטפל במצבו של הגיבור (מה גם שהבחורה לא ממש מבינה מה שקרה לנגד עיניה, לא מתייחסת לזה בכלל, ולכן הסצינה הזאת נשארת באוויר, כמו כל מערכת היחסים הלא ממש ברורה הזאת).

וכך הסרט הזה נשאר חביב למדי, אבל די חוזר על עצמו, וההתפתחות התסריטאית מאבדת משקל ככל שהסרט מתקדם, בגלל שמצבו של הגיבור לא מבואר (לא במשחק ולא בתסריט עצמו), ומערכת היחסים שאמורה להציל את הגבר הזה חסרת תשוקה או בכלל בסיס כלשהו. סרט מוחמץ.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s