פסטיבל ירושלים 2019: מאמי

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל

אל תאמרו אמן

אל תגידו שום דבר

כי איזה שלום ואיזה נעליים (צבאיות)

לא שלום, ולא שלווה, ולא מנוחה ולא נחלה, רק שנאה, ואימה, ועצב, ושכול. מלחמת אחים. מלחמת הכל בכל. שדות אדומים. שדות של דם. קבוצות של אנשים נלחמות זה בזה. שונאות זה את זה. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. כולם שונאים את כולם. כולם נלחמים בכולם. אין חמלה. אין אהבה. אין הבנה. רק שנאה.

בארץ הקודש. פחחח…גם כן קודש. בסצינה השנייה בסרט הזה מתפללת מאמי לאלוהים שישמור על בעלה, נסים מלכה. כבר בסצינה השלישית זה מתנפץ לה בפרצוף. אלהים עזב אותנו לתפוס זה את צווארו של האחר. אף אחד לא חף מפשע. אף אחד לא צודק. כולם כאן אשמים. והארץ הזאת, ארץ ישראל-פלסטין, הופכת כולה לנהר אדום של דם, זיעה, שנאה, ואלימות.

אני מודה שאני לא מכיר את החומר המקורי שעליו מתבסס הסרט הזה. כששמעתי שקרן ידעיה, במאית אמיצה, עומדת לעבד את אופרת הרוק הזאת לסרט קולנוע, מצאתי הקלטה שלה ביו-טיוב. לא שרדתי יותר מרבע שעה. הפורמט הבימתי היה סטטי להחריד לטעמי. אנשים עומדים מול מקרופונים ושרים. המילים חודרות, אבל דרך ההצגה מבטלת את האפקט. בקולנוע, ובהדרכת במאית מוכשרת, זה יכול לעבוד, חשבתי. וזה אכן עובד. קרן ידעיה עמדה כאן בפני אתגר לא פשוט, והיא יכלה לו. כיצד ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אהבה בלתי אפשרית

(שם הסרט במקור: Un Amour Impossible)

פעם, כשהייתי ילד, הייתי צריך ללכת לבדיקה שגרתית פעם בכמה חודשים. הייתי קטן, ואמא שלי לקחה אותי. זה היה בקופת חולים מכבי ברחוב ביאליק ברמת גן. היינו לוקחים אוטובוס עד רחוב ז'בוטינסקי, ומשם הולכים ברגל. 10-15 דקות הליכה בערך. בדרך היה דוכן של נקניקיות בלחמניה. קראו לו "דליקטיב". הנקניקיות הטובות ביותר שאכלתי בחיי. כל כמה חודשים, בכל פעם שהלכתי לבדיקה השגרתית – עצרנו לאכול נקניקיה. אני זוכר את הטעם הנפלא שלה. בעיקר אני זוכר שתמיד התעצבתי שהיא נגמרה. כבר מגיל קטן למדתי שדברים טובים, דברים באמת טובים, באים באריזות קטנות, פעם בכמה זמן, ולא נמצאים כל הזמן בהישג יד.

"אהבה בלתי אפשרית" הוא סרט על אמנות החיים. על ההבנה שיש כאן אהבה גדולה, תשוקה נפלאה, אבל אפשר לחיות אותה רק פעם בכמה זמן, במנות קצובות. ובאמצע – הרבה שגרה. ושגרה זה לא דבר רע – הנה אשה שאהבה גבר אהבה גדולה. הגבר לא רוצה, לא מוכן להתחייב לה. לא רוצה להתחתן איתה. אז הוא בא והולך, נכנס ויוצא מחייה, כמעט משחק בלב שלה משחק אכזרי, אבל האשה הזאת – היא לומדת לקחת את מה שהחיים נותנים, גם אם זה מעט, ממש מעט, וגם אם זה בהפרשי זמן גדולים, לפעמים שנים בין ביקור לביקור – ובאמצע – האהבה הזאת הולידה ילדה, והטיפול היומיומי בילדה, השגרה הסיזיפית הזאת של דאגה אינסופית לבת שלך – יש בה סיפוק, ורגעים קטנים של חסד, אבל האושר הגדול – הוא מגיע לעיתים רחוקות, ובמנות קצובות.הסרט הזה הוא עיבוד של ספר, וזה ניכר. הבימוי קלאסי, הולך בכל השבילים המוכרים של האהבה, ועדיין, יש בו משהו מרגש ויפהפה. הגורם העיקרי לכך הוא הופעתה של השחקנית הראשית הנפלאה וירז'יני אפירה. עם כל פעם שאני רואה את אפירה בקולנוע, אני רק מתאהב בה יותר. מקומדיות רומנטיות קלילות ועד לדרמות עמוקות, מדובר בשחקנית עם רגישות עצומה לטקסט, והבנה עמוקה של נפש הדמות. כאן, ב"אהבה בלתי אפשרית", יש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אלוהי הפסנתר

אתה מתחיל הכי חזק, ולאט לאט אתה מגביר

כשהייתי קטן, אמא שלי היתה עומדת במטבח ומבשלת לי אוכל, וברדיו היא אהבה לשמוע רשת א' (שאח"כ הפכה לקול המוסיקה). אמא שלי עד היום אוהבת לשמוע מוסיקה קלאסית. כשהייתי ילד, הייתי מבקש מאמא שלי להוריד את הווליום. התשובה שלה היתה: אל תקשיב!

עד היום אני שונא מוסיקה קלאסית.

אז אולי בגלל זה, חלק לא קטן מהסרט הזה, "אלוהי הפסנתר", עבר לי מעל הראש. כי זה החלק שבו מנוגנות יצירות קלאסיות בפסנתר, או יצירות מקוריות, שמבחינתי נשמעות אותו הדבר. אבל מה שאני כן יודע להעריך הוא את הטיפול הקולנועי באובססיה, בשגעון, של הגיבורה של הסיפור.

וכאן יש משהו מעניין אבל גם משונה: הסצינה הראשונה של הסרט מראה את הגיבורה יושבת ליד פסנתר, מנגנת רסיטל (ככה קוראים לזה?), והמים יורדים. היא כורעת ללדת. אבל היא לא תפסיק את הנגינה עד התו האחרון. היא אובססיבית למוסיקה כבר מהסצינה הראשונה. מתחילה כבר מהתחלה בדרגת טירוף גבוהה. מתחילה הכי חזק. ואז מגבירה: בבית החולים היא עושה עוד מעשה טירוף.

ואז הסרט עובר שנים קדימה. הילד כבר נער. והוא מנגן, כי איך אפשר שלא. אמא שלו לא ממש נורמלית. צריך לומר מילה טובה על להמשיך לקרוא