פסטיבל ירושלים 2019: אלוהי הפסנתר

אתה מתחיל הכי חזק, ולאט לאט אתה מגביר

כשהייתי קטן, אמא שלי היתה עומדת במטבח ומבשלת לי אוכל, וברדיו היא אהבה לשמוע רשת א' (שאח"כ הפכה לקול המוסיקה). אמא שלי עד היום אוהבת לשמוע מוסיקה קלאסית. כשהייתי ילד, הייתי מבקש מאמא שלי להוריד את הווליום. התשובה שלה היתה: אל תקשיב!

עד היום אני שונא מוסיקה קלאסית.

אז אולי בגלל זה, חלק לא קטן מהסרט הזה, "אלוהי הפסנתר", עבר לי מעל הראש. כי זה החלק שבו מנוגנות יצירות קלאסיות בפסנתר, או יצירות מקוריות, שמבחינתי נשמעות אותו הדבר. אבל מה שאני כן יודע להעריך הוא את הטיפול הקולנועי באובססיה, בשגעון, של הגיבורה של הסיפור.

וכאן יש משהו מעניין אבל גם משונה: הסצינה הראשונה של הסרט מראה את הגיבורה יושבת ליד פסנתר, מנגנת רסיטל (ככה קוראים לזה?), והמים יורדים. היא כורעת ללדת. אבל היא לא תפסיק את הנגינה עד התו האחרון. היא אובססיבית למוסיקה כבר מהסצינה הראשונה. מתחילה כבר מהתחלה בדרגת טירוף גבוהה. מתחילה הכי חזק. ואז מגבירה: בבית החולים היא עושה עוד מעשה טירוף.

ואז הסרט עובר שנים קדימה. הילד כבר נער. והוא מנגן, כי איך אפשר שלא. אמא שלו לא ממש נורמלית. צריך לומר מילה טובה על נעמה פרייס. צריך לומר הרבה מילים טובות על נעמה פרייס. גם אם לא ממש התחברתי לסרט הזה, כי אני לא מתחבר למוסיקה קלאסית, וכי אני לא כל כך מבין את התסריט הזה, שלא ממש מוביל אותי אל הטירוף של האשה הזאת, אלא פשוט שם אותו על המסך ללא הסבר, פרייס כמעט לבדה מחזיקה את העניין שלי בסרט. היא יוצרת דמות שאיכשהו אפשר להאמין לה. היא קוקו על כל הראש, אבל פרייס מחזיקה יציבת גוף מרשימה, הבעת פנים של אחת שעוד מעט עומדת להתפרץ, על הסף, אבל אף פעם לא מתפרצת (כמעט). אני אמנם לא מבין את התסריט הזה, כי אין הדרגתיות בטירוף הזה, אבל אני כן מבין את נעמה פרייס, שעושה ככל יכולתה להפיח חיים בדמות הלא פשוטה הזאת.

ואז הסרט נכנס לישורת האחרונה שלו, ויש לו טוויסט מעניין. הנער מתמרד, כדרכם של נערים, והאשה, במקום להתדרדר עוד יותר אל הטירוף, עושה פניית פרסה. הסצינה האחרונה של הסרט משאירה אותי תוהה האם משהו נחתך פה באמצע, אבל במינימליזם הזה יש בעיניי דווקא דבר יפה. לא סוף הוליוודי שלם, אלא פתיחת אפשרות לריפוי. תקווה לשינוי. לניעור של כל השדים הרודפים את האשה הזאת סרט שלם, חיים שלמים.

כל שחקני המשנה עושים כאן עבודה יפה, למרות שהתסריט לא נותן להם הרבה חומר לעבוד איתו, ובעיקר ראויים לציון ליאורה ריבלין בתפקיד אנושי קטן וחם, ושמעון מימרן, בתפקיד כולא הברקים של הטירוף של האשה הזאת. אהבתי גם את רון ביטרמן בתפקיד בן הזוג. גם כאן התסריט מקמץ מאוד בפרטים. פעמיים הוא שואל אותה איפה היתה בלילה, ופעמיים אין תשובה. התסריט לא מפתח משבר בנישואין כסוג של עוד סיבה לפסיכוזה, ועדיין, ביטרמן מחזיק כריזמה ועניין של דמות שאין לו ממש מה לעשות איתה, ובכל זאת, הוא מסקרן אותי להמשיך לצפות.

בסך הכל, "אלוהי הפסנתר" הוא סרט מעניין, עם הופעות משחק מרשימות, וסוף שמשאיר טעם של עוד, רק שאני לא ממש התחברתי אליו, כי לא הבנתי את התפתחות הטירוף של האשה הזאת, וכי באתי אליו מראש עם חסרון – אני לא ממש אוהב מוסיקה קלאסית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s