פסטיבל ירושלים 2019: מאמי

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל

אל תאמרו אמן

אל תגידו שום דבר

כי איזה שלום ואיזה נעליים (צבאיות)

לא שלום, ולא שלווה, ולא מנוחה ולא נחלה, רק שנאה, ואימה, ועצב, ושכול. מלחמת אחים. מלחמת הכל בכל. שדות אדומים. שדות של דם. קבוצות של אנשים נלחמות זה בזה. שונאות זה את זה. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. כולם שונאים את כולם. כולם נלחמים בכולם. אין חמלה. אין אהבה. אין הבנה. רק שנאה.

בארץ הקודש. פחחח…גם כן קודש. בסצינה השנייה בסרט הזה מתפללת מאמי לאלוהים שישמור על בעלה, נסים מלכה. כבר בסצינה השלישית זה מתנפץ לה בפרצוף. אלהים עזב אותנו לתפוס זה את צווארו של האחר. אף אחד לא חף מפשע. אף אחד לא צודק. כולם כאן אשמים. והארץ הזאת, ארץ ישראל-פלסטין, הופכת כולה לנהר אדום של דם, זיעה, שנאה, ואלימות.

אני מודה שאני לא מכיר את החומר המקורי שעליו מתבסס הסרט הזה. כששמעתי שקרן ידעיה, במאית אמיצה, עומדת לעבד את אופרת הרוק הזאת לסרט קולנוע, מצאתי הקלטה שלה ביו-טיוב. לא שרדתי יותר מרבע שעה. הפורמט הבימתי היה סטטי להחריד לטעמי. אנשים עומדים מול מקרופונים ושרים. המילים חודרות, אבל דרך ההצגה מבטלת את האפקט. בקולנוע, ובהדרכת במאית מוכשרת, זה יכול לעבוד, חשבתי. וזה אכן עובד. קרן ידעיה עמדה כאן בפני אתגר לא פשוט, והיא יכלה לו. כיצד לתרגם את המעמד הבימתי-תיאטרלי לסרט קולנוע שאני אוכל להאמין לו (במיוחד לאור התפתחות הסיפור הפסיכית). ידעיה כאן מדגימה שוב איזו במאית פנומנלית היא. היא מוצאת אינספור פתרונות והמצאות בימוי מרתקות. הסרט לעולם לא עומד במקום (יש רגעים שהוא נוסע קצת לאט מדי, למשל במעבר מאותה עיירה בדרום לתל-אביב, ואני חושב שאולי היה ניתן לוותר על השיר במשאית), וידעיה מלהטטת ביד אמן בין רגעים שבהם דודו טסה עומד ושר עם תזמורת מאחוריו במעמד סטאטי, לבין רגעים שבהן הדמויות שרות-מדברות את המתרחש, ולרגע זה לא מרגיש מלאכותי. ידעיה גם מוסיפה המצאות בימוי מרתקות (כמו סצינה שלמה בתמונות סטילס, או סצינה אחרת עם חיילי בדיל), והסרט זז קדימה, עף באויר (לרגעים תרתי משמע) אל עבר טירוף פסיכוטי שהוא החיים שלנו במדינה הזאת.

ועוד מילה על השחקנית הראשית – אני לא יודע מי זאת נטע אלקיים, אבל כאן היא משחקת ושרה בעת ובעונה אחת, והיא מאוד נוגעת ללב (סצינת 7 הפלסטינאים אדירה במיוחד). ידעיה סוגרת עליה צמצם כבר מהתחלה, ובכמה סצינות רק אלקיים נראית (למרות שהיא לכאורה בשיחה עם אחרים). בדרך זו אני מרגיש את הטירוף דרך דמותה של אשה קטנה אחת, ואני איתה בכל הרפתקאותיה המטורללות. אלקיים מגלמת בלבושה, בגופה הקטן, בקולה המתחנן-בוכה את הטרנספורמציה שעוברת מאמי, כלי המשחק שהיא משמשת בידי אחרים עד שהיא לוקחת פיקוד (ורק אחרי שניטלת ממנה החמלה), ודרך מאמי אנחנו רואים את עצמנו במראה מאוד שחורה, תמונה קודרת של עם שכל כך מסוכסך עם עצמו עד שאין לנו תקומה יותר.

ולא יבוא לציון גואל. לא עוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

3 מחשבות על “פסטיבל ירושלים 2019: מאמי

  1. קרן ידעיה במאית פנומלית..ואם אני אומר שאתה גמד אז אני אהיה חוטא בPC או שאני פשוט מציין עובדה ידועה?

  2. ואם לעיל הכוונה המרומזת לא הייתה ממש ברורה אז להדגיש כאן שמנק' מבט של גמד וזה עניין טכני לגמריי, הכל מעליו נראה גדול ופנומנלי..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s