פסטיבל ירושלים 2019: הזמיר

(שם הסרט במקור: The Nightingale)

וואו, איזה סרט אלים זה. ובוטה. ואכזרי. ומדמם. וקשה. ובעיקר אלים.

אלימות בין גברים לנשים. בין לבנים לשחורים. בין כובש לנכבש. אלימות כדי לקבע את תודעת השולט והנשלט, וכדי להתמרד בשולט. אלימות קשה, שמקבעת פחד, טרור, הירככיה.ג'ניפר קנט עשתה לפני כמה שנים סרט אימה קטן-גדול שנקרא "הבבדוק". ב"זמיר" היא עולה שלב, קופצת כמה כיתות בבת אחת. לא רק שהסרט שלה מלא מחשבה על האלימות האנושית, על הדרכים להתמודד איתה, האם אפשר בכלל להתמודד איתה, ואיך, קנט מישירה מבט בסרט הזה אל הרוע האנושי בצורתו הטהורה ביותר. אונס, רצח (גם של ילדים קטנים), דקירות, יריות, וגם סתם מכות. הסרט הזה לא בורח מ להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: קצפת ודובדבנים

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. ניכר בו שהוא הגיע מדם ליבו של יוצרו, גור בנטביץ'. הוא נותן את הנשמה שלו, משאיר את הקישקעס שלו על הבד. בנטביץ' עצמו הוא דמות חביבה ואנרגטית, כריזמטית מאין כמותה (יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים. הוא מקסים גם פנים אל פנים). הכל מוכן לסרט סוחף ומרגש.

רק שנדמה לי ש"קצפת ודובדבנים", על כל הכוונה הכנה שהושקעה בו והאנרגיה המרשימה, הסרט הזה הוא פול גז בניוטרל. ממש פול גז, עם דוושה שלחוצה עד הסוף ממש, גורמת למנוע מאוד להתאמץ, אבל הסרט לא ממש זז. או אפשר לומר גם: אם דובר קוסשוילי הוא הדבר הכי רגוע שיש לך על הסט, אז משהו כאן קצת יצא מפרופורציה.כי כן, גם אני אוהב קולנוע. רואה הרבה סרטים. כותב עליהם. מתווכח עליהם. אבל גם אני, שקולנוע הוא חלק גדול מחיי, אפילו אני אומר ש"זה רק סרט". בסופו של דבר, זה רק סרט. נכון, סרטים בדרך כלל מדברים אלי על מצב כלכלי, ומצב נפשי, ופוליטיקה, ופילוסופיה, ועוד כהנה וכהנה נושאים ברומו של עולם. סרטים הם, בדרך כלל, סיפורים של אנשים שטומנים בתוכם שיעורים קטנים לחיים. אז אני לוקח מכל סרט משהו קטן, וממשיך לחיים הקטנים שלי ברמת גן. והסרט נשאר סרט.

לא כאן. לא ב"קצפת ודובדבנים". לא רק שכל עולמו של הסרט הזה הוא הקולנוע, אלא שהסרט הזה כל כך להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: ככה את אוהבת

אוי, לא נעים. לא נעים לי לכסח את הסרט הזה, אבל מה לעשות…

מאוד חיבבתי את סרטה הקודם של לימור שמילה. "מונטנה" היה סרט שניכר בו שהתבשל אצל שמילה במשך תקופה ארוכה, והרגש האמיתי שבו עבר אלי. לצערי, הייתי בין הבודדים שאהב את הסרט. קבלת הפנים הביקורתית של "מונטנה" היתה קשה. נדמה לי שזה גם הבסיס לסרט החדש שלה, סרט שהגיע יחסית מהר אחרי הסרט הראשון, וזה רק אחד החסרונות שלו.

כי להבנתי יש כאן תגובת בטן אלימה לאלימות ששמילה הרגישה ביחס לסרטה הקודם. אבל זאת תגובה אינסטינקטיבית, לא כזאת שעברה חשיבה, פיתוח, דגירה, והרבה אכפתיות עד להוצאה לפועל. "ככה את אוהבת" הוא פרויקט שעל פניו נדמה כל כך לא אפוי, שאסור היה להוציא אותו לצילומים כמו שהוא.

כבר נקודת הפתיחה תמוהה בעיניי: מדובר על זוג שפתאום, אחרי כמה שנים שהם מכירים, ומיד לאחר לידת הבת הראשונה, פתאום באמצע החיים, וממש בטעות, הם מגלים שהם בעצם אוהבים סאדו-מאזו. ואם להיות יותר מדויקים: הוא אוהב שהיא שולטת בו. ככה, פתאום. בעיניי זה מוזר ולא ברור, אבל זאת רק ההתחלה.

שום דבר לא עבר כאן להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: מלכת הלבבות

(שם הסרט במקור: Dronningen)

איך שחקנית אחת גדולה מצילה תסריט בעייתי.

כי באמת אין סיבה למה שקורה. לא סיבה קונקרטית, לפחות. ואולי לא באמת צריך. אבל זה בכל זאת קורה. האשה הזאת, הרי, כל הזמן עובדת. גם כשהיא בבית, ואפילו במיטה, הלאפטופ פתוח. עבודה. והעבודה הזאת נוזלת לחיים האישיים. יש כמה רסיסי סיפורים לא מפותחים תסריטאית שמקורם בעבודה (וחבל. אם היה כאן סיפור אחד מרכזי שקשור בעבודה, היה כאן מנגנון לחץ מסיבי על הדמות הראשית).ובכל זאת זה קורה. וטרינה דירהולם, השחקנית האדירה הזאת, לוקחת את התפקיד המאוד קשה הזה, ויכולה לאתגר העצום הזה. היא מגלמת בגופה, בפניה, את כל התשובות לשאלות שנשאלות. יש לה חיים מושלמים. בן זוג אוהב (מערכת היחסים שלהם אולי כבר נכנסה לשגרה, ובכל זאת); שתי בנות מתוקות (בתשובה לשאלה מה הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים היא עונה: הלידה של הבנות). ואיכשהו, דירהולם המופלאה מציגה את הכמיהה למשהו אחר. ריגוש שכבר נעלם מחייה של האשה הזאת. הרפתקאה. סכנה. תשוקה, ואולי אפילו התאהבות חדשה. טרינה דירהולם, שכבר למדתי להכיר ולאהוב בסרטים קודמים ("בעולם טוב יותר", למשל), כאן מגיעה לשיא חדש של תצוגת משחק הרואית.

כי אחרי שכל זה קורה, מתחיל החלק השני. הצורך להסתיר. בכל מחיר. הצורך לשמור על להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: עיניים שלי

ערן נעים. האיש הזה עושה את כל הסרט. בלעדיו אין סרט. ערן נעים. אחד שהוא לא שחקן בעצם, אבל הוא כבר סרט שני עם ירון שני (אחרי "עג'מי"), וגם כאן הוא אדיר. יש לי כמה תלונות ל"עיניים שלי", אבל גם ברגעים החלשים שלו, הסרט הזה ניצל בזכות ההופעה הנפלאה ומלאת הניואנסים של ערן נעים, המגלם גבר המתפרק לאט לאט. איש שמנמן, דובי חביב וטוב לב, שהשמיים נופים עליו באיטיות, והוא סופג וסופג, כמעט ולא מגיב, אבל נעים יודע להעביר בשקט שלו את כל מה שעובר עליו, ולמרות השקט שלו עובר עליו הרבה מאוד. ערן נעים. איש שממלא את כל הסרט בנוכחות המחבקת שלו, וגורם לי ללכת איתו רגשית גם למקומות המאוד לא קלים.חבל ששאר הסרט לא עומד בסטנדרט של נעים.

יש כאן חלק שני בטרילוגיה. החלק הראשון היה בעייתי, אבל בכל זאת השאיר משהו בלב. השני הרבה יותר טוב, אולי בגלל שהוא מרוכז בסיפור אחד במקום בשניים שהיו ב"עירום", אבל גם כאן יש כמה החלטות בימוי ובעיקר עריכה שקצת מקלקלות.

כי הנה יש לנו סיפור על שוטר ש להמשיך לקרוא

אהבה ממבט שני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mon Inconnue)

לא ציפיתי להרבה מהסרט הזה. חשבתי שהוא יהיה חביב, ונעים, אולי קצת מצחיק, ואולי קצת מרגש, ולא הרבה יותר מזה.

והוא אכן חביב, ונעים, וקצת מצחיק, וגם קצת מרגש. ובכל זאת יש כאן נימה קלה של אכזבה. כי היה יכול להיות כאן הרבה יותר. אבל זה נשאר בתחום החביב, אבל זניח.

הבמאי של הסרט הזה עשה לפני כמה שנים סרט שגם הוא היה חביב ונעים ונקרא "מחר הכל מתחיל". זכרתי לטובה את הסרט ההוא, ובעיקר את עומאר סי (כי איך אפשר שלא) ואת עבודת הבימוי היעילה שלו. חשבתי שגם אם הסינופסיס כאן לא מקורי, הבמאי יעשה את העבודה, ויהפוך את הסרט למשהו שהוא קצת יותר מבנאלי.אז נתחיל מהדברים הטובים: יש כאן באמת במאי שיודע את העבודה, ובעיקר נהניתי מהדרך שבה הוגו ז'לאן (הבמאי) משלב תמונה עם מוסיקה. כמה סיקוונסים בסרט הם כמו יחידות עצמאיות שמספרות סיפור ללא מילים, רק עם שיר שמלווה את התמונות. ז'לאן יודע להפוך את היחידות האלו לפרקים כיפים של קולנוע, קטנים, ויעילים. יש כאן גם שחקנית נהדרת, צנועה, שבאה מלמטה, ויודעת לרגש אותי מבלי לעשות הרבה. קוראים לה ג'וזפין ז'אפי, והיא כבר ריגשה אותי מאוד לפני כמה שנים בסרט נפלא שנקרא "לנשום". גם כאן, ברגעים לא מעטים, ולמרות שהיא לא הדמות הראשית בסרט, זאת דווקא היא שחודרת את הלב שלי, מרגשת אותי מבלי לומר הרבה. וגם השחקן הראשי כאן, פראנסואה סיביל, עושה עבודה יעילה, מחזיק מסך עם כריזמה מרשימה. בנוסף, בתפקיד משנה מקסים, בנז'מין לאברן ("נפלאות החושים", "סה לה וי") מוסיף הרבה קצב ושחוק בטיימינג קומי מדויק ונהדר.

הבעיה מתחילה לדעתי בכך ש להמשיך לקרוא

יולי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Yuli)

סרט משונה, "יולי". מצד אחד יש בו לא מעט דמיון ויצירתיות, ומצד שני, המנגנון הדרמטי שלו לא ברור.

כי יש כאן סיפור אמיתי על רקדן מאוד מצליח…שלא אוהב לרקוד. זה מתחיל מאז שהוא ילד, ואפילו בשלב מאוד מאוחר, כשהוא כבר גבר, ורקדן מאוד מצליח, הוא חוזר הביתה, ומתעמת עם אביו על זה ש…הוא לא אוהב לרקוד, ודי כבר, למה אתה מכריח אותי, וכיוב'.

אז אם כל חייו הגבר הזה נדחק לפינה, ומצליח מאוד, אבל בשטח שהוא לא רוצה להיות בו, איפה אני אמור לשמוח בשבילו, או להתרגש מכשלונותיו?אבל יש גם רגעים יפים בסרט. אני, הרי, ממש לא מתחבר לשטח המחול, או בכלל לכל היצירות הקאנוניות ("רומיאו ויוליה" למשל, או כל הבלט הקלאסי למינהו). ובלט מודרני אני לא מבין בכלל. אבל יש רגעים ב"יולי" שבהם הבלט ממש מספר סיפור ש להמשיך לקרוא

בזמק: הביקורת

משהו קורה. איכשהו איפהשהו נפתחו הצ'אקרות ליוצרי הקולנוע הישראלי. קודם "המוסד", ועכשיו "בזמק". שני סרטים מאוד מאוד מצחיקים. ממש מצחיקים. לאורך שנים ארוכות הקולנוע הישראלי סבל ממחסור כרוני בקומדיות, ובטח בקומדיות טובות. וכשהן כבר הגיעו, או שהיו לא טובות, או שיצאו מתוך איזשהו בסיס דרמטי מוצק (נגיד, "אפס ביחסי אנוש", שהיה מצחיק מאוד, אבל גם שיקף נאמנה שירות צבאי של הרבה מאוד בנות ישראליות, או "מיתה טובה", שעבד על המתח בין שחוק לדמע).

אז הנה, פתאום, מגיעות קומדיות ישראליות שרוצות רק דבר אחד: להצחיק. וזה עובד.זה עובד כי זה עשוי בכשרון, ועם הרבה רוח טובה ושמחה יצירתית. ממש ניתן להרגיש שהאוירה ששרתה על הסרט היתה כיפית (וזה נכון לגבי שני הסרטים).

לגבי "המוסד" זה היה כמעט צפוי. "בזמק" מגיע מ להמשיך לקרוא

פסטיבל סרטי ילדים: כפפת האגרוף של בו

(שם הסרט במקור: Vechtmeisje)

איזה קולנוע משובח הסרט הזה. בחיי.

מהשניה הראשונה שבה הסרט הזה מתחיל, אני יודע שאני בידיים של מקצוען. במאי שיודע את העבודה. המצלמה מתקרבת באיטיות אל תוך פניה של גיבורת הסיפור. אל תוך נשמתה. הרוח גורמת לשיער שלה להתנופף באויר. המוסיקה באה מלמטה, מכניסה אותי אל תת המודע של הנערה הזאת.

והסרט מתחיל.

הנערה הזאת היא פקעת רגשות. ניכר בה שהיא במצוקה. שהיא באמצע. בין אחיה המסוגר לבין אבא ואמא שרבים כל הזמן. ברעש הזה היא לא שומעת את עצמה. והיא כועסת. מאוד כועסת. הרגשות שלה מתערבלים בתוכה ולא מוצאים פורקן. ובדרך מקרה היא מגיעה למקום שבו מתאמנים בקיק-בוקסינג.

פשוט. כאן היא תוציא את כל הכעס.לא כזה פשוט. כי הסרט הזה מלמד אותנו שאם רוצים באמת לבטא את עצמך, את הרגשות שלך, את הכעס שלך, אם רוצים באמת להיפטר מכל מה שכואב לך, אז צריך לדעת ל להמשיך לקרוא

פסטיבל סרטי ילדים: לחגוג את החיים

(שם הסרט במקור: My Extraordinary Summer with Tess)

בפסטיבל סרטי ילדים אני מחפש את מה שנקרא "סרטים לכל המשפחה", כי אני כבר לא ילד בעצמי. יש הבדל בין סרטים לילדים לסרטים ילדותיים. סרטים לילדים מתייחסים לילדים כאל אנשים צעירים, אנשים עצמאיים עם תבונה ורגישות, רק עם נסיון חיים מועט. סרטים ילדותיים עושים הנחות מראש לילדים, מתייחסים אליהם כמו אל ילדים, שצריך להגיד להם איך ומה להרגיש. אני חושש ש"לחגוג את החיים" (תרגום צולע של השם המקורי, שהוא בפשטות: "הקיץ הלא רגיל שלי עם טס") הוא מהסוג השני.

אמנם אני צריך להבהיר מראש שלא ממש סבלתי בהקרנה של הסרט הזה. יש כאן צילום מרשים מאוד, ובחירת אתר התרחשות מלבב עם שמש מאוד תל אביבית (למרות שהסרט מגיע אלינו מהולנד), אבל נדמה לי שכל מהלכי העלילה מאולצים מאוד, מלאכותיים למדי.הסרט הזה מבוסס על ספר ילדים באותו שם, אבל נדמה לי שגם החומר המקורי וגם הסרט שואבים את השראתם מספרות ילדים ותיקה יותר כמו זו של אריך קסטנר (בעיקר "אורה הכפולה"). מדובר כאן על ילדים שמתמרנים את המבוגרים מהם כדי לעשות שינוי משמעותי בחיים, שינוי שחשוב להם מאוד, רק שהדרך שבה הסרט הזה מתווך אלי את הסיפור שגויה לטעמי. מדובר כאן על ילדה בשם טס ש להמשיך לקרוא