פסטיבל ירושלים 2019: בחסדי האל

(שם הסרט במקור: Grâce à Dieu)

אני מאוד אוהב את הבמאי הזה, פראנסואה אוזון. הוא חלקלק, מקצוען, מזיז את הסיפור קדימה במהירות, מבלי לוותר על הקשר הרגשי שלי עם הדמויות. הוא מגוון בנושאיו (אם כי דן לא מעט במיניות האדם), והוא עובד הרבה. עושה הרבה סרטים. ראיתי את רוב יצירותיו, ואהבתי את רובן. כששמעתי שסרטו החדש יוקרן בפסטיבל ירושלים, ויותר מכך, כשהבנתי שהסרט הזה כנראה לא יופץ בישראל (בניגוד לרוב סרטיו שכן הופצו) ידעתי שאני חייב לראות את הסרט.

והוא אכן לא מאכזב. אמנם יש בסרט הזה כמה אלמנטים תמוהים בעיניי, ועדיין, יש כאן סיפור מחריד, שמסופר באינטלגנטיות ובאלגנטיות האופיינית לאוזון, עם שחקנים טובים, ועם כוונה טהורה. הפעם נדרש אוזון לסיפור של התעללות מינית בילדים בכנסיה. הסרט מתחיל עם גבר אחד שמתחיל הליכים כנגד כומר ספיציפי שהתעלל בו כעשרים שנה מוקדם יותר, כשהיה ילד קטן.

זה החלק החלש ביותר בסרט. מצד אחד, הבנתי את הרעיון מאחורי אסטרטגיית הבימוי של אוזון בחלק הזה, ומצד שני, אותה שיטת עשייה של אוזון מונעת ממני קשר רגשי מיידי עם הדמות הראשית. אוזון החליט לספר (כמעט) את כל החלק הראשון של הסרט דרך חלופת מכתבים בין הדמות הראשית לאנשים שונים. הכתוב במכתבים נאמר בוויס-אובר, בעוד אנחנו צופים באדם שכתב אותם (או בזה שמקבל את התשובה) בעודו עסוק בענייני היום השגרתיים (לוקח את ילדיו לבית הספר, שותה קפה, ועוד כהנה וכהנה עניינים רגילים). אוזון ביקש לבדוק באמצעות ההפרדה בין התמונה והסאונד את ההשפעה שהיתה למעשים הנוראים שהאיש הזה חווה בילדותו לא רק על חיי היום-יום, אלא על משהו עמוק הרבה יותר – האם הכומר שהיה אמור למסד את הקשר של הגבר הצעיר עם אלוהים בעצם הרחיק את האלוהים מחייו של האיש הזה בעצם המעשים שעשה לו?

ואכן, בסוף הסרט אחד הילדים של אותו גבר שואל אותו: תגיד, אבא, אתה מאמין באלהים? אוזון משאיר את השאלה הזאת ללא תשובה.

כי הגבר הזה די נעלם מהסיפור בתום החלק הראשון. יש משהו קצת מוזר בדרך שבה הסרט הזה בנוי. כי מצד אחד, אוזון רצה לחקות בסרטו את הדבר זה שנקרא Me Too. ואכן, אחרי החלק הראשון, הסרט עובר לספר על גבר אחר. גם הוא נפגע בילדותו מאותו כומר. הסרט כמעט ונוטש לחלוטין את הגיבור של חצי השעה הראשונה (ולמעשה גם נוטש את אסטרטגיית חילוף המכתבים, ומעכשיו הדברים קורים עכשיו), ועובר לספר על גיבור אחר. ואחרי כחצי שעה נוספת, הסרט נוטש גם אותו, ועובר לספר על גבר שלישי. כמעט כמו סרט מרובה נראטיבים שלא קשורים בהכרח אחד לשני. עד שאני מתחבר רגשית לגבר אחד (דניס מנושה, בתפקיד הגבר השני, מרגש במיוחד), הסרט נוטש אותו, ועובר לספר על מישהו אחר.

אבל אוזון מחבר בין הסיפורים ברגעים מסוימים בסיפור, וכך מצטברים הסיפורים אחד לשני, ועוד ועוד פגועים יוצאים לאור, מספרים את סיפוריהם, ואוזון מחקה את הצטברות הסיפורים בעזרת הקישור של 3 היחידות הנפרדות האלו לאגרוף אחד, כזה שמתדיין בינו לבין עצמו אם יש או אין אלוהים, וכן על שיטת הפעולה הרצויה כנגד הכומר המתעלל הזה באופן פרטי, וכנגד הכנסיה שהגנה עליו באופן יותר כללי, וגם אם יש מחלוקות, ואולי דווקא בגלל המחלוקות, הדרך שבה עוד קול פגוע אחד מצטרף למקהלה, ועוד אחד, אלו הם הרגעים החזקים ביותר בסרט, האפקט האמיתי של תנועת Me Too (אוזון גם מנסה לקשר בין הסיפורים בעזרת שחזורים מהעבר, ואלו הם החלקים החלשים והמיותרים בסרט. מה שחשוב לי הוא מה שעכשיו, לא מה שאז).

אוזון בדרך כלל צבעוני מאוד בסרטיו, והפעם הוא צנוע יותר, ועם זאת, גם הסרט הזה זז מהר, כמו מכונה משומנת היטב של במאי מקצוען שיודע את העבודה, והסרט מרגש, רגיש, ועם מחשבה מאחוריו. כאמור, לא הכל עובד, אבל חלק גדול מהסרט הזה עובר אלי באולם. עוד סרט נהדר של אחד הבמאים הטובים היום בעולם, פראנסואה אוזון.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s