פסטיבל ירושלים 2019: שיר ללא שם

(שם הסרט במקור: Canción sin Nombre)

יש סרטים שיש להם סיפור בסיסי כל כך חזק, כל כך דרמטי, עד שליוצרים לא נותר הרבה לעשות חוץ מ…פשוט לספר אותו. אבל נדמה לי שמלינה לאון, ש"שיר ללא שם" הוא סרטה הראשון, מנסה בכל כוחה לסגנן את הסרט, לביים אותו, עד שהיא מרסקת את הסיפור המרכזי, מדללת אותו, ובעיקר מבזבזת הזדמנות לעשות סרט שהוא יצירה מטלטלת.

כי נדמה לי שמלינה לאון לא כל כך מתעניינת בסיפור שהיא עצמה מספרת. לאון מתעניינת יותר בבניית אווירה. בתיאור מציאות של טרור, של פחד, של חיים תחת שלטון צבאי, חיים של חוסר ודאות וחוסר יציבות יומיומית. הבמאית מאוד מתאמצת לתאר את המציאות הזאת בכל מיני אמצעי הבעה קולנועיים: הסרט מצולם בשחור-לבן, ביחס תמונה קטן מהרגיל בקולנוע, בקצב איטי מאוד, בשוטים מרוחקים ברובם (לונג-שוטים), ועם לא מעט ערפל העוטף את הנוף. אבל, עם כל היופי הויזואלי כאן, האפקט הרגשי מתפוגג לגמרי כי כל אוירת הפחד הזאת לא באמת משפיעה על הדמויות, או, יותר נכון לומר, התסריט לא מפותח מספיק מעבר לנקודות הבסיסיות, וכך אני לא מספיק להתחבר רגשית לדמויות, כך שאני לא יכול לחוות איתן את התפתחויות הסיפור, את הפחד, את התסכול, את הכעס, את העצב.

כי גם מהלכי התסריט שכן נמצאים בסרט נדמים לי מחופפים, או סתם מרושלים. כי הנה, יש לנו סיפור על אשה מהמעמד הנמוך מאוד מאוד. מאוד. היא גרה עם בן זוגה (שהיחסים ביניהם כמעט קורקטים) בצריף מרוחק מכל מקום, עטוף בערפל תמידי. היא בהריון. היא שומעת על קליניקה שתעזור לה בלידה. בחינם. אבל ל"חינם" הזה יש מחיר כבד. התינוקת שלה נלקחת ממנה, והקליניקה נעלמת כלא היתה. עכשיו היא צריכה לחפש את התינוקת שלה בכוחה הדל מאוד.

אחרי כמה ביקורים במשטרה, שלא עושה כלום, היא מחליטה לפנות לעיתונאי שיחקור. למה היא בכלל חשבה על הרעיון הזה? לא ברור. עד שלב מאוד מאוחר בסרט הייתי בטוח שהיא בכלל אנאלפבתית (היא לא. בסצינה אחת היא לוקחת לידיה עיתון). סיפורו של העיתונאי משולב גם הוא בסיפורה של האשה. השילוב בין שני הסיפורים שלהם מקרטע מאוד, ובכלל, למרות שהשחקן שמשחק את העיתונאי יש לו נוכחות קולנועית מרשימה, למרות זה, הסיפור שלו הרבה פחות מעניין, הרבה פחות דרמטי. באיזשהו שלב מסתבר שהוא בכלל הומוסקסואל, אבל בדיוק אז חשבתי: מה הקשר? הסיפור של האשה הרבה יותר טעון ומרכזי, ולעניין המיניות של הגבר מגיע סרט בפני עצמו, ולא כמה סצינות שלא ממש מפותחות של הקשר הזה עם גבר אחר.

ואז מתחילה חקירה. או יותר נכון, סימון נקודות של חקירה. העיתונאי שואל כמה שאלות, והופ, הנה כבר יש מעצרים. שעליהם שומעים בכלל ברדיו, כבדרך אגב. זה כאילו שהחקירה בכלל לא מעניינת את הסרט הזה, ובמקומו, הקצב האיטי, הסגנון הויזואלי, והאווירה – אז אני לא מתחבר בכלל רגשית לאמא, שלא לדבר על העיתונאי, אז עם כל הרצון הטוב, והמאמץ הניכר שהושקע כאן, הסרט הזה מאבד אותי מהר מאוד, כי הוא אולי יפה לעין, אבל הוא לא באמת עובד עלי רגשית, ובאיזשהו שלב הוא מתחיל אפילו לעצבן אותי, בגלל הבזבוז המשווע של סיפור עם פוטנציאל דרמטי עצום.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s