פסטיבל ירושלים 2019: אל מטונף

(שם הסרט במקור: Dirty God)

קשה לכעוס על הסרט הזה. סרט על אשה צעירה שפניה הושחתו, והיא צריכה לשקם את חייה. השחקנית הראשית גם היא בעלת עיוותים בפנים, וזה לא איפור. ובסך הכל יש כאן כוונה כנה לבדוק את מקומה של החריגה בחברה.

אז מצד אחד, יש כאן באמת גישה אוהבת ומחבקת לגיבורה. יש לה חברים תומכים, ילדה קטנה וחמודה, ואמא שקצת קשה איתה (בעיקר על רקע גידול הילדה), אבל איזו אמא לא קשה. ויש אפילו בחור צעיר שמחזר אחריה, שהוא גם החבר של החברה הכי טובה שלה, ונוצר כאן משולש רומנטי עם רגשות סותרים.מצד שני, במאית הסרט, סשה פולק, משקיעה המון בעיצוב האמנותי ובצד הויזואלי של הסרט. הרבה יותר מדי. הסרט צבעוני מאוד, עם אורות דיסקוטק מהבהבים, ותמונה מסוגננת בעזרת תאורה מיוחדת, ועם עריכה מוסיקלית שמחברת שוטים לסיקוונסים שהם כמו וידאו-קליפים של MTV, עם מוסיקה תואמת. במקום ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אניארה

(שם הסרט במקור: Aniara)

סרט מדע בדיוני משבדיה. צריך להיות מעניין. בתיאוריה.כי במציאות מדובר בסרט מבולבל מאוד, מפוזר מאוד, וגם לא יפה במיוחד.

נתחיל מזה שהסרט לא נראה כל כך טוב. בניגוד למצופה, האספקט הויזואלי של הסרט מאוד לוקה בחסר. נדמה שאין הרבה דמיון חזותי ליוצרי הסרט. יש הרבה לבן, כזה שמסנוור, ויש הרבה תצלומי תקריבים, גם, ובעיקר, כשלא צריך. החללית עצמה ומסעה בחלל נדמים סטנדרטים למדי, וכל מי שראה שניים-שלושה סרטי חלל בחייו לא יתרשם במיוחד, או בכלל, ממה שהוא רואה כאן.

שנית, יש כאן כמה התחלות של דברים, אבל הכל מבולגן, ולא ממש ברור מה הסרט הזה רצה להגיד. האלמנט הכי מעניין כאן הוא איזשהו מכשיר שנמצא על החללית שנקרא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: השורקים

(שם הסרט במקור: La Gomera)

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם קורנליו פורומבויו. הוא מספר סיפורים מוכשר, ובאותה נשימה, הוא דואג להכפיף את אותם סיפורים למדיום הקולנועי בצורה שמעדיפה את הצד התיאורטי של הקולנוע, ולא את הסיפור או את הדמויות. כך היה ב"שם תואר משטרה", וכך היה גם ב"12:08 מזרחה לבוקרשט" (שהתרחש בתחנת טלויזיה, והיה סרט שהכניס את הסיפור ההסטורי של רומניה לקונטקסט ויזואלי), וגם "כשערב יורד על בוקרשט או מטובליזם" (כאן הביקורת שלי) עסק בסיפור של במאי קולנוע ושחקנית.

וכך גם סרטו האחרון של פורומבויו, "השורקים".באמצע הסרט, פתאום, דפיקה בדלת. בדלת – גבר לא מוכר, שלא נראה לפני כן בסרט, ולא יראה אחרי. הוא אומר שהוא במאי קולנוע, והוא מתלהב מהלוקיישן שבו הם נמצאים עכשיו, והאם הוא יכול להיכנס פנימה ולהתרשם מהלוקיישן יותר לעומק. והוא, כמובן, מדבר באנגלית, כי הוליווד וזה. זה כבר סרט שני שפורומבויו מנסה לביים בקלילות, לחבר את היצירה שלו לקהל הרחב ולעשות סרטים קומוניקטיבים ומהנים (גם "האוצר", שכמעט והופץ בישראל, אבל לא, היה מעין צ'יזבט חביב, סיפור אגדה שכזה). והנה הפעם מדובר בסרט פשע רומני, כזה שכולם בו עובדים על כולם, מרמים את כולם, בשביל כסף, בשביל אהבה, בשביל לחיות.

אבל פורומבויו לא באמת מתעניין בסיפור שהוא עצמו מספר. יותר מעניין אותו ל להמשיך לקרוא