פסטיבל ירושלים 2019: דפנה

(שם הסרט במקור: Dafne)

הסרט הזה נחמד בהתחלה, יפה בסופו, ובאמצע יש לו בטן לא קטנה, שהופכת אותו לקצת משעמם. ולא מדובר בסרט ארוך – סך הכל שעה וחצי.

כי הנה סרט מאיטליה על אשה צעירה ואבא שלה. לאשה יש תסמונת דאון. והאמא עוברת מן העולם בהתחלת הסרט. הסרט הוא על ההתמודדות עם השכול. ומכיוון שלאשה יש תסמונת דאון – המצב שלה מורכב יותר.או שלא. ההתחלה באמת יפה ומרגשת – קצת מהחיים של המשפחה הזאת, ואז האמא מתה בפתאומיות, וההלויה והתגובות הראשוניות. אבל, מסתבר, האשה הצעירה שלנו מסתגלת די מהר למצב החדש. זה האבא, איש מבוגר כבר, שלוקח את זה יותר קשה. הוא מחליט להפסיק לעבוד. להפסיק לתפעל את החנות שברשותו. אבל הוא לא הגיבור הראשי של הסרט, וכל החלק שלו בסרט לא מקבל את הטיפול הדרמטי הראוי. אלו הם החיים של האשה הצעירה במרכז. והיא הולכת לעבודה. עושים לה מסיבת הפתעה. אוהבים אותה שם. שמחים בחזרתה. יש עובדת חדשה, ויש התחלה של קשר ידידותי חדש.

אבל הכל על קצה המזלג. תיאור קצת מתיש של שגרה, גם אם היא של אשה עם מוגבלות, הוא עדיין מתיש. כי אין לי תובנה חדשה, או תיאור התמודדות עם שכול, או קונפליקט כלשהו. סתם סרט איטלקי קטן, נעים, חביב, ולא מאוד מעניין.

ואז האב וביתו מחליטים לעשות טיול בחיק הטבע. טיול רגלי. והם מגיעים לפונדק. ושם מארחים אותם אנשים שהם לא מכירים. ודווקא בפני זרים הם נפתחים, משלימים מעגל, משלימים עם האובדן. בנקודה הזאת חשבתי שאם היו מחברים את ההתחלה ואת הסוף של הסרט, ומוותרים על האמצע, היה כאן סרט קצר נפלא. כמו שהוא, "דפנה" הוא סרט קטן, חביב, עם רגעים יפים, אבל הוא גם מתפזר מדי לתיאור שגרה, מה שמותח את גבולות הסבלנות שלי, וחבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s