תשאלו את ד"ר רות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ask Dr. Ruth)

העניין עם ד"ר רות הוא שמדובר באשה מבוגרת (היום היא בת 91. כשהיא התפרסמה היא היתה בת 53) שמדברת על סקס. אשה נמוכה מאוד, סבתא, שמדברת אנגלית במבטא גרמני כבד, ומתעקשת לדבר בפרוטרוט על המכניקה של המין. היא דוקטור, יש לה הסמכות, ויש לה נסיון חיים, היא יודעת על מה היא מדברת, ועם לא מעט חוש הומור, היא אומרת את הדברים שלא היית מצפה מאשה בת 50-60 לומר.

הפער בין הציפיה ממה שאשה בת 50+ תגיד לבין מה שהיא אומרת בפועל בתוספת לא מעט חוש הומור וכוונה טובה – זה מה שהפך את ד"ר רות למפורסמת. אז הסרט הדוקומנטרי על חייה משתמש בפער הזה כדי להפוך למסמך תיעודי בידורי. ואת זה הוא עושה עם אינספור קטעים מאינספור הופעותיה הפומביות של ד"ר רות. אבל לא בשביל זה באתי לקולנוע.צריך לומר שהסרט אכן מבדר ומשעשע, כי ד"ר רות מבדרת ומשעשעת, אבל באיזשהו שלב רציתי לגלות את הפנים הרציניות של הליצנית החביבה הזאת. ובגזרה הזאת הסרט הזה עושה עבודה פחות טובה. ההתחלה דווקא טובה, והיא בעצם החלק הכי טוב של הסרט – ד"ר רות היא ניצולת שואה, וכל החלק המתאר את השרדותה של רות (קרולה בילדותה) בשווייץ בזמן המלחמה מובא אל המסך באנימציה. החלק הזה של הסרט מלא מחשבה, דמיון, רגש, ואפילו פיוט. בחלק הזה חשבתי על הפרויקט המתעכב של ארי פולמן (סרט אנימציה על אנה פרנק). אני מניח שארי פולמן יעשה את זה גדול יותר, מרשים יותר, אבל גם בסרט הדוקומנטרי הזה זה עובד יפה מאוד – חוויותיה של ילדה בזמן המלחמה הנוראה ההיא. מובאות מהיומן שרות הצעירה כתבה מונפשות מול עיניי, הופכות לפרקי חיים קטנים ומרגשים.

אבל מרגע שהמלחמה נגמרה הסרט נוטש את האנימציה, וחייה של רות הופכים, לכאורה, לקלים יותר. כמו יאיר רוה ושמוליק דובדבני, גם אני חשבתי על הדוקו המצוין על רות ביידר גינזבורג מהשנה שעברה, אבל זה רק הדגיש כמה הסרט ההוא היה נהדר. בסרט ההוא על השופטת, היוצרים ידעו ללקט פרקים מחייה של הגיבורה, ולהפוך כל אחד מהם למכשול דרמטי שמקרב אותי יותר לדמות הראשית, גורם לי להתאהב בה, להבין את המחשבה שלה, ולהריע לדרך פעולתה. כאן, בסרט על רות וסטהיימר, המכשולים הדרמטיים מטופלים ע"י ריאן ווייט הבמאי ברישול, מקבלים זמן מסך מועט מאוד, ובעיקר מפנים את המקום לעוד אינסרט של ד"ר רות מצחיקה (אז או היום). כך, למשל, מסבירים לי כמה היא היתה סנסציונית במפת התקשורת האמריקאית בשנות ה-80. יש אפילו כמה שניות של מישהו מנסה לאסור אותה. אבל לא מתעכבים על זה. הלאה. גם המפגש המאולץ עם האהבה הראשונה של חייה גרם לי להתכווצות בכסא, בעיקר כי הרגשתי שהגבר הזה, פעם צעיר ויפה, היום מבוגר וזקן, נדמה כאילו הוא רק רוצה להעיף את רות וסטהיימר ואת צוות הצילום הביתה, כי הם מפריעים לו בסייסטה.

בעיקר מפוספס כאן המוות של בעלה השלישי, שהיה האהבה הגדולה והעיקרית בחייה. פוף, היה, נגמר. זה היה יכול להיות רגע קולנועי דרמטי שיעצור לרגע את התנועה הקבועה של האשה האנרגטית הזאת, ייקח נשימה, יספוג אל הנפש את האהבה הגדולה שהיתה כאן, אבל הסרט רץ קדימה.

"תשאלו את ד"ר רות" הוא סרט דוקומנטרי חביב, כי הנושא שלו חביב, אבל הוא לא מעמיק, כי הוא מעדיף לרפרף על הרבה נקודות בחייה, מבכר את האלמנט הבידורי על הדרמטי, ומלבד הרגעים שבהם האנימציה מספרת על ניצולת השואה הזאת, אין כאן הרבה חומר שבאמת ילמד אותי על האשה המרשימה הזאת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “תשאלו את ד"ר רות: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s