פרזיטים: הביקורת

(שם הסרט במקור: 기생충)

אבא?

מה?

אתה זוכר שאמרתי לי שיש לך תוכנית?

נו?

אז מה התכנית?

אין תכנית.

מה זאת אומרת?

אתה מכיר את הפתגם "אדם מתכנן תכניות ואלהים צוחק"?

נו?

אז התכנית היחידה שלא נכשלת אף פעם היא התכנית שלא קיימת.

הדיאלוג הזה בין אבא לבן מופיע בשלב מאוד מתקדם בסרט, והוא ממצה פחות או יותר את הרעיון הכללי כאן. כי אם אין תכנית, ויש רק חיים, נקודה, אז צריך לאלתר. ועל זה הסרט.

בונג ג'ון הו. איזה במאי אדיר הוא. למזלי התוודעתי אליו כבר לפני כ-15 שנה. ראיתי סרט שהוא ביים ב-2003 שנקרא "זכרונות של רצח" (כמה שנים לאחר מכן דיויד פינצ'ר ביים את "זודיאק", שקצת דומה בעלילה שלו לסרט הקוריאני). ב-2006 הגיע "המארח", סרט על מפלצת שעולה מהנהר וחוטפת ילדה קטנה. המשפחה מתארגנת כדי להחזיר אותה. ב-2009 ראיתי את "אמא", סרט נפלא על אשה שתעשה הכל כדי לנקות את בנה המוגבל מחשד לרצח. את "רכבת הקרח" ראינו בארץ, אבל למרות שהיו בו רגעים משובחים, גם אני חשבתי שמדובר בסרטו החלש ביותר של בונג ג'ון הו (יחסית. אצל בונג הכל יחסי. הוא במאי מצוין, אז סרט שהוא פחות ממצוין הוא…יחסי). את "אוקג'ה" לא ראיתי, כי נטפליקס והפצה מסחרית זה סיפור מסובך.ועכשיו מגיע "פרזיטים", ועד כמה שהבמאי הזה משובח, עוד לא ראיתם כלום. לפעמים כדאי להקשיב למבקרי קולנוע. לפעמים. מדובר באחד הבמאים הכי טובים בעולם היום. לא פחות. ובמדובר בסרט הכי טוב שמופץ כאן השנה. לא פחות.

כי לא רק שיש כאן רעיון בסיסי מעניין, אלא יש כאן במאי ותסריטאי בשיא כושרו. הרי זה מתחיל כמעט פשוט מדי. אור השמש הכמעט ישראלי גרם לי לחשוב על אפרים קישון. כל החלק הראשון של הסרט הוא כמו גרסה משוכללת של סרטיו של אפרים קישון. סיפור על משפחה של קומבינטורים. אנשים שישקרו ויתחמנו כדי לחיות קצת טוב יותר. וזה מצחיק, וממזרי, ומרתק. אבל זאת רק ההתחלה.

כי כדי להצליח באמת בחיים צריך להיות הרבה יותר מסתם קומבינטור.

צריך לפתח את דרך החיים הזאת לדרגת אמנות. הרי אם אין תכנית בחיים, וצריך לאלתר כל הזמן, גם אם אתה עושה את זה טוב, השקר יחשף בשלב כלשהו. אז בונג ג'ון הו מסובב באיזשהו שלב איזשהו סוויץ'. מעלה את רמת הסיכון. מפתח את הסיפור לכיוונים מפתיעים, פרועים, מטורללים. ובהתאמה – הסרט הופך מקומדיה קלילה לסרט מתח שמושיב על קצה הכסא, העריכה בהתאמה הופכת דחוסה יותר, הצילום הופך אפל יותר, הקצב מתגבר לאט, וההעזה של הדמויות, כמו גם של הבמאי עצמו, מתגברת. כדי לשכלל את אמנות הקומבינה צריך להיתקל במכשולים אמיתיים, ולא במשפחה עשירה אבל אידיוטית שכזאת, שמאמינה לכל דבר שהם מוכרים להם. אז בונג ג'ון הו מוצא מכשולים אמיתיים, מסוכנים מאוד, קטלניים ממש. הסיכון הופך לאמיתי מאוד.

והסרט הופך לרכבת הרים פסיכית שיודעת לשלב את ההומור של הסיטואציה הבסיסית עם מתח ואפילו קצת אימה וגם אקשן חסר רחמים לרגעים מבלי לאבד את השליטה, ועדיין לשמור על היצירה הזאת כיצירה הומוגנית אחת, שיש לה רעיון מרכזי, ומושכת אותי למסע לא נורמלי של רגש וגירוי למחשבה. לא מדובר כאן רק על פערים כלכליים שמאלצים אותנו להסתדר בחיים באלתורים, אלא בדרך חיים כוללת שמחייבת אותנו לחיות עם עיניים בגב, עם עירנות תמידית ועם תושיה לביצוע כאן ועכשיו – כי אחרת גורלנו נחרץ. ממש כך.

סרט מרתק שהוא גם בידור מעולה וגם גירוי למחשבה. סרט נפלא.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “פרזיטים: הביקורת

  1. היי איתן
    אחל'ה ביקורת
    אחל'ה סרט – בעיקר דווקא החצי הראשון שלו.
    קצת מטרלל את עצמו לקראת הסוף – אבל כנראה שזו היתה כוונת המשורר…

  2. אני חושבת שהמרכז של הסרט הוא סאטירה חדה עד כואבת ומוטרפת על העולם הקפיטליסטי, על הריקבון ועל הפערים הבלתי נסבלים בין הקצוות וכל מה שבתוך זה…
    המרכז הוא לאו דווקא האילתור והתכנון או לא. זה רק אחד הנרטיביים, לאוו דווקא זה שהיה עבורי אגרוף הבטן שיש בסרט הזה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s